פסוק זה מציג את הניגוד הבולט בין התנהגותה של אסתר לבין שאר הנערות שהובאו לארמון, ומדגיש את אופייה הייחודי ואת ההשגחה שליוותה אותה.
הכתוב פותח באזכור מחודש ומפורט של ייחוסה: בַּת־אֲבִיחַיִל דֹּד מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר לָקַח־לוֹ לְבַת. הפרשנים שואלים מדוע יש צורך לחזור על שושלת זו כעת. גישה אחת מסבירה כי הדבר מסמל את יציאתה מרשותו של מרדכי וחזרתה להיקרא על שם אביה עם הילקחה למלך [אור חדש]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהייחוס בא להדגיש את המטען הרוחני והמוסרי שאסתר הביאה עמה. השם "אביחיל" מוסבר כ"אבי כל חיל המידות הטובות"; אסתר לא נשענה על יופי חיצוני, אלא על תכונותיה האצילות שירשה מאביה הצדיק ושטופחו על ידי דודה. אזכור זה מזכיר כי מדובר באישה צדקת הנכנסת לסביבה נוכרית וטמאה [מלבי"ם, יוסף אבן יחיא, שלום אסתר, מנות הלוי].
בניגוד לשאר הנערות שניצלו את ההזדמנות לבקש תמרוקים, תכשיטים ומלווים כדי להרשים את המלך, אסתר לֹא בִקְשָׁה דָּבָר. רוב הפרשנים רואים בכך עדות מובהקת לכך שאסתר פעלה מתוך אונס מוחלט. היא סירבה ליזום או להתקשט מרצונה, כדי להראות שאינה חפצה להיבעל למלך נוכרי, ואף קיוותה שחוסר הטיפוח יגרום למלך למאוס בה וכך תוכל לשוב לביתה [מלבי"ם, אלשיך, מנות הלוי, ישע אלהים]. דעה ייחודית מפרשת את המילים כִּי אִם אֶת־אֲשֶׁר יֹאמַר הֵגַי בכך שאסתר רק ביקשה מהגי שידבר בזכותה ויתנצל בפני המלך על כך שלא התקשטה כראוי מחמת אונסה [מגילת סתרים]. מנגד, יש שרואים בחוסר הבקשה שלה אות לענווה ולשכל ישר: במקום לדרוש דרישות, היא נמנעה מיוזמות מיותרות וצייתה בענווה לעצתו של המומחה, שומר הנשים [אבן עזרא, עמנואל הרומי, ביאור שטיינזלץ].
למרות שלא השתדלה להתייפות, התוצאה הייתה הפוכה: וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל־רֹאֶיהָ. הפרשנים מדייקים בלשון הפסוק ומציינים שלא נאמר "מוצאת חן" אלא נֹשֵׂאת חֵן. מכאן עולה שהחן לא נבע רק מנתוניה הטבעיים, אלא היה זה חן אלוהי שנישא עליה מלמעלה. ה' גמל לה על צניעותה וכוונותיה הטהורות, ומשך עליה חוט של חסד [אלשיך, מנות הלוי].
מכיוון שיופי אנושי תלוי בטעם אישי וקשה לאדם אחד למצוא חן בעיני כולם, חז"ל והפרשנים מסבירים שהיה באסתר קסם פלאי: לכל רואה היא נדמתה כאילו היא בת לאומתו שלו. תכונה אוניברסלית ומאוזנת זו הפכה אותה לראויה למלוך על כל העמים [תורה תמימה, אור חדש]. לבסוף, החן שלה לא פעל רק על בני האדם בארמון, אלא היא נשאה חן "בעיני עליונים ובעיני תחתונים" – פנימיותה וטהרת מידותיה מצאו חן בעיני ה', ומשום כך היא הקרינה נועם שהקסים את כל רואיה [תורה תמימה, מנות הלוי].