יצא לכם פעם לראות מישהו שלא מנסה להתבלט בכלל, ובכל זאת כולם שמים אליו לב ואוהבים אותו? תארו לעצמכם את אסתר בארמון המפואר. כל הנערות מסביב עסוקות בלהתקשט ולבקש תכשיטים מיוחדים כדי להרשים את המלך. אבל כשאסתר מגיעה, מזכירים לנו שהיא בַּת אֲבִיחַיִל. למה זה חשוב עכשיו? כדי ללמד אותנו שאסתר הביאה איתה משהו עמוק יותר מהבית. היא לא סמכה על יופי חיצוני, אלא על המידות הטובות וההתנהגות האצילית שקיבלה מאבא שלה ומדוד שלה, מרדכי.
בגלל שאסתר נלקחה לארמון בניגוד לרצונה, היא לֹא בִקְשָׁה דָּבָר. היא לא רצתה שום איפור או בושם. למעשה, היא קיוותה שאם היא לא תתקשט, המלך פחות יתלהב ממנה והיא תוכל פשוט לחזור הביתה בשקט.
אבל קרה בדיוק ההפך. מסופר כי וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בעיני כל מי שראה אותה. שימו לב שלא כתוב שהיא סתם "מוצאת חן", אלא "נושאת חן". זה אומר שהיופי שלה לא היה רגיל, אלא קסם מיוחד שה' נתן לה במתנה מלמעלה בזכות הצניעות והלב הטהור שלה. הקסם הזה היה כל כך פלאי, עד שכל אדם שראה אותה בארמון הרגיש שהיא שייכת לעם שלו. אסתר הייתה אהובה קודם כל על ה', ולכן היא הקרינה אור ונועם שגרמו לכולם לאהוב אותה מיד.