אסתר, פרק ב׳, פסוק ט״ו

כניסתה של אסתר לארמון הנוכרי מלווה באזכור שושלתה כבַּת־אֲבִיחַיִל דֹּד מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר לָקַח־לוֹ לְבַת, כדי להדגיש את המטען המוסרי והרוחני שהביאה עמה. בהגיעה למלך היא לֹא בִקְשָׁה דָּבָר כדי להתקשט, בין אם מפני שפעלה מתוך אונס וקיוותה שהמלך ימאס בה, ובין אם מתוך ענווה והסתמכות בלעדית על המלצותיו של שומר הנשים, כִּי אִם אֶת־אֲשֶׁר יֹאמַר הֵגַי. על אף חוסר השתדלותה החיצונית, וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל־רֹאֶיהָ בזכות חסד אלוהי שהעניק לה ה' כגמול על צניעותה ופנימיותה הטהורה. חן פלאי זה הקסים את כולם עד שכל אדם ראה בה בת לאומתו שלו, וכך מצאה חן בעיני ה' ובעיני בני האדם כאחד.