אסתר, פרק ב׳, פסוק י״ז

אהבתו העזה והניסית של המלך לאסתר הצילה אותה מעונש על חוסר שיתוף הפעולה שלה עם לקיחתה לארמון והובילה להכתרתה המיידית. הכתוב מציין כי וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת־אֶסְתֵּר מִכָּל־הַנָּשִׁים, כלומר הפילגשים שכבר היו ברשותו, ובמקביל וַתִּשָּׂא־חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל־הַבְּתוּלוֹת, שהן הנערות החדשות שנקבצו להיבחן, משום שהיא שילבה באופן ייחודי את תכונותיהן של שתי הקבוצות. משיכתו של המלך לא נבעה מיופי טבעי, אלא מחוט של חסד שמשך עליה ה' בשילוב עם התנהגותה הנעימה ומידותיה הטובות. מתוך רצון לייחד אותה, המלך חרג מכללי הטקס ולא המתין לסיום בחינת שאר הנערות, אלא מיד וַיָּשֶׂם כֶּתֶר־מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ בעצמו. לבסוף, הכתוב מדגיש כי וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּֽי כדי להעניק לה מעמד מלכותי שווה למרות שייחוסה היה נסתר, ובכך החליף לחלוטין את זכרה ונוכחותה של המלכה הקודמת.