בחירתה של אסתר למלכה מהווה את נקודת השיא של תהליך ארוך ומורכב בארמון שושן. המלך נתקף ברגש עז ובלתי מוסבר כלפי נערה אלמונית, רגש שמוחק את כל פערי המעמדות ומוביל להכתרתה המיידית.
הפסוק משתמש בכפילות לשונית כדי לתאר את עליונותה של אסתר: תחילה נאמר וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת־אֶסְתֵּר מִכָּל־הַנָּשִׁים ולאחר מכן וַתִּשָּׂא־חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל־הַבְּתוּלוֹת. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שיש כאן הבחנה בין שתי קבוצות שונות של נשים שהיו בארמון. הַנָּשִׁים הן הפילגשים, הגבירות והנשים הבעולות שכבר היו ברשות המלך, ואצלן שייך מושג האהבה הנובע מקשר ומחיבור קיים. לעומת זאת, הַבְּתוּלוֹת הן הנערות החדשות שנקבצו אל הארמון כדי להיבחן למלוכה, וכלפיהן שייך המושג של נשיאת חן [מלבי"ם, רש"י, אבן עזרא, יוסף אבן יחיא]. גישה מדרשית מוסיפה כי המלך חיפש באשה אחת גם תכונות של בתולה וגם תכונות של בעולה, ובאופן פלאי מצא את שניהם באסתר, ולכן היא התעלתה על שתי הקבוצות גם יחד [תורה תמימה, שלום אסתר, מנות הלוי, אור חדש].
השימוש במילים חֵן וָחֶסֶד מעיד על כך שמשיכתו של המלך לא נבעה מיופי פיזי רגיל. למעשה, ישנה דעה שאסתר כלל לא הייתה יפה במושגים המקובלים, אלא מראה פניה היה "ירקרק", אך חוט אלוהי של חסד היה משוך עליה. אילו הייתה יפה בטבעה, הכתוב לא היה צריך להדגיש את החן והחסד המיוחדים שניתנו לה [תורה תמימה]. בנוסף, החֵן מתייחס להתנהגותה הנעימה, והחֶסֶד למידותיה הטובות ולמעשיה [יוסף אבן יחיא].
דעה נוספת רואה במילים אלו רמז לנס הצלתה של אסתר: לקיחתה לארמון נעשתה בניגוד לרצונה, והיא סירבה לשתף פעולה עם המלך. בדרך טבעית, התנהגות כזו הייתה נחשבת למרידה במלכות ודינה היה מוות. אולם, ה' עשה עמה חסד עצום, והמלך התמלא כלפיה באהבה ניסית ובלתי טבעית שקדמה אפילו לנשיאת החן הרגילה, מה שמנע ממנו להעניש אותה [מגילת סתרים].
אהבתו של המלך הייתה כה עזה, עד שהוא חרג מכללי הטקס המקובלים. הוא לא המתין לסיים את בחינת שאר הנערות שנקבצו, אלא מיד וַיָּשֶׂם כֶּתֶר־מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ בעצמו, מתוך אהבה ורצון להבדיל אותה מכולן [מלבי"ם, רלב"ג, יוסף אבן יחיא, שלום אסתר].
סיום הפסוק מדגיש כי המלך המליך אותה תַּחַת וַשְׁתִּי. אזכורה של המלכה הקודמת אינו מקרי, אלא נועד לפתור בעיה מעמדית: ושתי הייתה בת מלכים מיוחסת, ואילו אסתר הסתירה את מולדתה ונחשבה לחסרת ייחוס גלוי. על ידי העמדתה בדיוק במקומה של ושתי, המלך העניק לאסתר מעמד מלכותי שווה, וקבע שהיא תירש את המלכות כאילו הייתה זו זכותה הטבעית [אור חדש, מנות הלוי, ביאור שטיינזלץ, יוסף אבן יחיא]. מעבר לכך, מבחינה פסיכולוגית וסמלית, עד הגעתה של אסתר, דיוקנה של ושתי עדיין היה תלוי בארמון או חקוק במחשבתו של המלך. ברגע שנשא את אסתר, הוסר הדיוקן של ושתי והוחלף בזה של אסתר, ובכך נמחק זכרה של המלכה הקודמת לחלוטין ותפסה אסתר את מקומה הבלעדי [תורה תמימה, מנות הלוי, אור חדש].