שורשיו של מרדכי נטועים עמוק בתוך השבר הגדול של חורבן הבית, ונוכחותו בבירת פרס היא תוצאה של טלטלות היסטוריות. הכתוב מבקש לדייק את זהותו ומעמדו דרך תיאור גלותו. על פי הפשט, מרדכי הוגלה בצעירותו עם הגלות הראשונה של יְכָנְיָה הוא יהויכין [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, תיאור זה מעורר קושי כרונולוגי, שכן אם מרדכי עצמו גלה עם יהויכין, הרי שבתקופת התרחשות המגילה הוא היה צריך להיות אדם זקן מאוד, למעלה מבן תשעים שנה [אבן עזרא]. כדי ליישב זאת, יש המציעים כי המילים אֲשֶׁר הָגְלָה אינן מוסבות על מרדכי עצמו, אלא על סבא רבא שלו, קיש, פירוש המתקבל יותר על הדעת מבחינת לוחות הזמנים [עמנואל הרומי].
הדגשת העובדה שהגלות התרחשה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ־יְהוּדָה אינה מקרית. ראשית, היא באה להבחין בין גלות זו לגליות המאוחרות יותר של צדקיהו וגדליה בן אחיקם [עמנואל הרומי]. שנית, גלות יכניה אופיינה בכך שנבוכדנצר לקח עמו את עילית העם, את השרים, החכמים ואנשי התורה. ציון עובדה זו מלמד על מעמדו הרם של מרדכי, שהיה מגדולי הדור, משריו הקרובים של המלך ומאנשי התורה שסירב להיפרד מהם [מלבי"ם, יוסף אבן יחיא, אור חדש, מנות הלוי]. ייחוסו כחלק מגלות איכותית זו מסביר גם כיצד הגיע בסופו של דבר להיות קרוב למלכות בשושן, שכן יועציו של מלך בבל הועברו לשם עם חילופי השלטון, וכן מסביר מדוע חשש כל כך למסור את אסתר למלך, שכן עונשו של גולה החוטא כלפי המלכות חמור יותר משל אזרח רגיל [מלבי"ם, אור חדש]. כמו כן, הקישור למלך יהודה מסביר מדוע מרדכי, שהיה משבט בנימין, כונה בפסוק הקודם "איש יהודי", שכן הוא נטמע בתוך גלותה של ממלכת יהודה [ישע אלהים].
הפרשנים עומדים על הכפילות התחבירית בפסוק: אֲשֶׁר הָגְלָה... עִם־הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכפילות זו באה ללמד על אופייה הייחודי של גלות מרדכי. בעוד ששאר העם הוגלה בעל כורחו, מרדכי בחר לגלות מעצמו ומרצונו החופשי, בדומה לנביא ירמיהו, כדי להשתתף בצערם של ישראל [תורה תמימה, ישע אלהים, מנות הלוי]. יש המוסיפים כי מרדכי גלה תחילה מרצונו עם יכניה, לאחר מכן חזר לירושלים, ולבסוף הוגלה שנית, הפעם בעל כורחו, בגלות האחרונה [ישע אלהים, מנות הלוי]. מנגד, ישנה דעה הסבורה כי הכתוב מדגיש את המילה הָגְלָה דווקא כדי להבהיר שמרדכי לא יצא מארץ ישראל מדעתו, שכן אין זה ראוי לאדם צדיק לעזוב את הארץ מרצונו [אור חדש].
ברובד הפילוסופי והסודי, הגלות אינה נתפסת רק כאירוע גיאוגרפי. יש המפרשים כי המילים אֲשֶׁר הָגְלָה רומזות לשכינה עצמה, שגלתה יחד עם האומה הישראלית המשמשת לה כמרכבה [שלום אסתר]. בגישה אלגורית נוספת, מרדכי מסמל את השכל הנאצל היורד מ"ירושלים של מעלה", כאשר "יכניה" מסמל את ההכנה האלוהית, ו"מלך יהודה" רומז לה' עצמו, מלך מלכי המלכים [מחיר יין].
לבסוף, מן ההיבט הדקדוקי, המילה מִירוּשָׁלַיִם נכתבת בפסוק זה בכתיב מלא (עם האות יו"ד), תופעה נדירה המופיעה פעמים בודדות בלבד במקרא. כתיב מלא זה נועד לסמל כי גם לעתיד לבוא, כאשר ייבנה בית המקדש וכל שאר המגילות והנבואות יתבטלו, זכרו של נס פורים יישאר שלם וחקוק לעד [מנות הלוי, מנחת שי].