דמותה של מושיעת ישראל צומחת מתוך מציאות של שבר ויתמות מוחלטת. תחת חסותו המסורה של קרוב משפחתה, היא גדלה בסתר ומשלבת בתוכה יופי חיצוני נדיר יחד עם שלמות פנימית עמוקה, תכונות שיכשירו אותה לייעודה ההיסטורי.
המילה אֹמֵן מתארת את מרדכי כאפוטרופוס המגדל ומחנך את הילדה [אבן עזרא, עמנואל הרומי, שטיינזלץ]. מעבר לדאגה הפיזית, גידול זה מאופיין בהצנעה ובהסתרה, שכן היתומה חסתה תחת כנפיו כדי להגן עליה [אור חדש, מנות הלוי]. כמה מן המפרשים מביאים את מדרש חז״ל ולפיו מרדכי הניק אותה בעצמו, בין אם כתיאור של נס פיזי ממש ובין כביטוי מטאפורי לשפע הרוחני והברכה שהשפיע עליה [ישע אלהים, אור חדש, צאינה וראינה].
הכתוב מציג את הגיבורה בשני שמות, המבטאים רבדים שונים באישיותה. השם העברי הֲדַסָּה מעיד על צדקותה, שכן הצדיקים נמשלו להדס שריחו טוב והוא נותר רענן וחיוני גם בחורף [רלב"ג, אלשיך, מנות הלוי]. בנוסף, היא נדמתה להדס בכך שהייתה מתוקה למרדכי אך מרה להמן [תורה תמימה]. יש שדרשו את השם כעדות למראה החיצוני שלה, שהייתה בעלת קומה בינונית כהדס או שגוון עורה היה ירקרק מעט, אך ה׳ נסך עליה חוט של חסד שהפך אותה ליפהפייה ונושאת חן בעיני כל רואיה [תורה תמימה, אור חדש, מנות הלוי]. לעומת זאת, השם אֶסְתֵּר הוא שמה הפרסי, שניתן לה על ידי הגויים בשל יופיה שהזכיר להם את אור הלבנה או הכוכבים [תורה תמימה, מנות הלוי]. פרשנים אחרים מסבירים ששם זה מבטא את תכונת ההסתרה והצניעות שאפיינה אותה, או שניתן לה על ידי מרדכי במטרה להסתיר את זהותה היהודית [תורה תמימה, אור חדש, צאינה וראינה].
הכתוב מדגיש את יתמותה של אסתר, שהייתה בַּת־דֹּדוֹ של מרדכי, בכפילות בולטת, באומרו כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם ולאחר מכן וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ. הפרשנים מסבירים כי אין כאן חזרה מיותרת, אלא תיאור טראגי של מציאות חייה. היא מעולם לא חוותה הורות אפילו ליום אחד, שכן בעת שהרתה אמה מת אביה, ובשעת לידתה מתה אמה [תורה תמימה, יוסף אבן יחיא, אור חדש]. יתמות מוחלטת זו נושאת משמעות רוחנית עמוקה. ה׳ בחר להביא את הגאולה דווקא דרך דמות שפלה ונדכאת מחוסרת משענת טבעית, כדי להראות שאין חסרון אנושי המעכב את הנס ואת ישועת ישראל [תורה תמימה, אור חדש]. יתרה מכך, בהיעדר הורים גשמיים, היא לא נמשכה אחר ענייני החומר אלא ינקה את כל תורתה ומידותיה אך ורק ממרדכי הצדיק [מחיר יין, שלום אסתר].
המקרא מתאר את יופיה בשני ממדים: יְפַת־תֹּאַר מתייחס לשלמות הצורה והמבנה של כל איבר ואיבר בגופה, בעוד וְטוֹבַת מַרְאֶה מעיד על החן הכללי וההקרנה המיידית של יופיה לעיני הרואים [אבן עזרא, עמנואל הרומי, יוסף אבן יחיא]. תיאור היופי משולב דווקא כאן כדי להסביר מדוע מיהר מרדכי לאסוף אותה לביתו. הוא חשש כי בשל יופיה הנדיר היא תילקח בידי זרים או תופקר לסכנות, ולכן מיד עם התייתמותה פרש עליה את חסותו [אלשיך, שלום אסתר]. ציון יופיה מדגיש גם את צדקותו העצומה של מרדכי, שגידל נערה כה יפה בביתו בטהרה גמורה וללא כל יצר רע, כשהוא מתייחס אליה כאל בתו [צאינה וראינה, ישע אלהים].
סיום הפסוק, המציין שמרדכי לקח אותה לוֹ לְבַת, מובן כפשוטו כאימוץ וגידול בבית [רלב"ג, אבן עזרא, שטיינזלץ]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים נשענת על קריאת המילה כ"לְבַיִת", כלומר לאישה. מרדכי, שהיה קרוב משפחתה והגואל הטבעי שלה, ייעד אותה להיות לו לבת זוג מתוך כוונה טהורה ולשם שמים [רש"י, תורה תמימה, אור חדש, מנות הלוי]. לקיחתה למלך אחשורוש התרחשה מאוחר יותר בכפייה, ועל אף שהייתה אשת איש, מוסבר כי פקידי המלך לא בחלו גם בנשים נשואות כדי למצוא את המועמדת היפה ביותר למלכות [מנות הלוי, אלשיך].