לאחר שהדי המשתה הגדול שככו וההחלטות הפזיזות קיבלו תוקף חוקי, המלך מוצא את עצמו מתמודד עם השלכות מעשיו. מבעד למילים משתקף רגע של התפכחות, שבו שליט האימפריה מביט לאחור על החלטה בלתי הפיכה מתוך געגוע וחרטה, בעוד שמאחורי הקלעים פועלת ההשגחה העליונה.
הפרשנים נחלקו לגבי מסגרת הזמן שבה מתרחש המאורע. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מעידות על פרק זמן ממושך של חודשים או שנים שעבר מאז המשתה [תורה תמימה, מנות הלוי], אם כי יש הסבורים שהחרטה וההתפכחות הגיעו מיד [ישע אלהים].
כאשר הכתוב מתאר את רגיעת המלך במילים כְּשֹׁךְ חֲמַת, הכוונה היא למנוחה ולסורו של הכעס ושל השפעת היין [עמנואל הרומי, יוסף אבן יחיא]. עם זאת, פרשנים רבים מדייקים מתוספת האות כ"ף במילה כְּשֹׁךְ (כמו שוך), שהכעס לא נעלם לחלוטין אלא רק נדמה שנרגע. חמתו של המלך לא שככה באמת עד להופעתה של אסתר, או משום שעדיין נטר טינה ליועציו על העצה שנתנו לו [תורה תמימה, מנות הלוי].
במצב זה, המלך זָכַר אֶת־וַשְׁתִּי. פעולת הזיכרון מתפרשת כהעלאת דמותה בליבו או כדיבור עליה בפיו [אבן עזרא, עמנואל הרומי], ומושג זה שייך דווקא משום שהיא כבר נעדרה ולא הייתה בין החיים [יוסף אבן יחיא]. רוב הפרשנים מסכימים כי המלך נזכר ביופייה הנדיר ובייחוסה המלכותי ונעצב אל ליבו. מעניין לציין כי ישנה דעה לפיה עונש מוות לאשת אצולה היה נדיר, וייתכן שושתי כלל לא הומתה אלא רק הוגלתה והוסרה ממלכותה, ולכן המלך התגעגע אליה [ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא].
כאשר המלך בחן מחדש אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂתָה וְאֵת אֲשֶׁר־נִגְזַר עָלֶיהָ, התעוררה בו חרטה עמוקה. הוא הבין שסירובה של ושתי נבע מצניעות וכתגובה לדרישה מבזה, ולכן חטאה היה קל ולא הצדיק את הגזירה הקשה שנגזרה עליה [רלב"ג, יוסף אבן יחיא, שלום אסתר]. חרטה זו לוותה בחששות כבדים מפני העתיד: הוא פחד שלא ימצא אישה יפה ומיוחסת כמותה, חשש שמלכה חדשה תמרוד בו גם היא, ודאג שאף אישה לא תסכים להינשא לו מחשש שיהרוג גם אותה [מלבי"ם].
בעקבות ההבנה שהגזירה הייתה שגויה, כעס המלך על שריו ויועציו שהכשילו אותו. השרים, מצידם, היו מבועתים מחמתו ושתקו. דווקא משום כך, מי שתפסו את היוזמה והציעו לחפש מלכה חדשה היו נערי המלך המשרתים, שלא היו מעורבים בגזירה המקורית [יוסף אבן יחיא, מנות הלוי].
לצד המבט האנושי של המלך, הפרשנים חושפים רובד נוסף של צדק שמימי ומידה כנגד מידה. מה שהרגיע לבסוף את המלך הייתה ההכרה שושתי לא נענשה רק בגללו, אלא מאת ה' [תורה תמימה, ישע אלהים]. עונשה נגזר עליה משום שהייתה מעבידה את בנות ישראל כשהן ערומות ביום השבת, ולכן נגזר עליה להופיע ערומה באותו היום. בנוסף, היא נענשה על כך שמנעה את בניין בית המקדש [תורה תמימה, נחל אשכול, מנות הלוי]. לפי מסורת זו, סירובה של ושתי לבוא אל המלך לא היה רק בחירה אישית, אלא נבע מכך שפרחה בה צרעת או שצמח לה זנב, מה שמנע ממנה פיזית להופיע בפני ההמון [נחל אשכול, חומת אנך].