תארו לעצמכם שאתם קוראים סיפור מותח, והגיבורה עושה פתאום משהו ממש מפתיע, משהו שנראה כאילו היא עוזרת דווקא לאיש הרע. למה שהיא תעשה דבר כזה? זה בדיוק מה שקורה עם אסתר המלכה. המלך אחשורוש מושיט לה את שרביט הזהב ומוכן לתת לה כמעט כל מה שתבקש. אבל אסתר לא מבקשת להציל את העם שלה מיד. במקום זה, היא פותחת בבקשה צנועה ואומרת אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, כלומר, היא לא מבקשת טובה ענקית, אלא רק משהו קטן שאולי ימצא חן בעיני המלך: היא מזמינה אותו ואת המן למשתה מיוחד.
כשאסתר מזמינה אותם, היא מציינת שזה משתה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ. שימו לב שהיא אומרת "לו" לשון יחיד, ולא "להם". אסתר רוצה שהמלך יבין שהמסיבה הזו נערכת אך ורק לכבודו, והמן נמצא שם רק בתור אורח נוסף שנועד לשמח את המלך.
אבל למה בכלל להזמין את המן, האויב הכי גדול של היהודים, לסעודה פרטית עם המלך והמלכה? אסתר פועלת כאן בחוכמה רבה. קודם כל, היא רוצה לגרום להמן להרגיש מאוד חשוב וגאה. כשאדם רשע מרגיש שהוא הגיע לשיא ההצלחה ושהמלכה מכבדת אותו, הוא לא חושד בכלום. הוא חושב שכולם אוהבים אותו, וכך אסתר טומנת לו מלכודת בשקט מבלי שהוא ינסה להתגונן.
בנוסף, אסתר חושבת על עם ישראל. היא דואגת שאם היהודים ישמעו שהיא התקבלה בשמחה בארמון, הם יגידו לעצמם שאין להם מה לדאוג כי יש להם אחות בבית המלך, והם יפסיקו להתפלל. ברגע שהם שומעים שאסתר מקרבת אליה את המן, הם נבהלים וחושבים שאולי היא עזבה אותם והפכה לחברה של האויב. זה גורם להם להבין שהם לא יכולים לסמוך על אף אדם, אלא רק לזעוק מכל הלב ולהתפלל אל ה'. וכך, בעזרת הרבה חוכמה, אסתר גם מרדימה את החשדות של המן וגם דואגת שעם ישראל ימשיך לבקש עזרה מהשמיים.