תארו לעצמכם שהייתם צריכים לבחור את החפץ הכי מיוחד שלכם כדי לתת אותו במתנה למקום קדוש. מה הייתם בוחרים? כשבני ישראל בנו את המשכן, הם היו צריכים להכין את הכיור, שבו הכהנים רוחצים את הידיים והרגליים. הנשים הביאו תרומה מיוחדת ושונה מכולם: בְּמַרְאֹת. באותם ימים המראות לא היו עשויות מזכוכית שבירה כמו היום, אלא מנחושת חלקה ומבריקה מאוד, שאפשר היה לראות בה את הפנים ממש בבירור. מהמראות האלו הכינו את הכיור בשלמותו.
בהתחלה, משה רבנו לא רצה לקבל את המראות. הוא חשב שמראות נועדו רק כדי להתייפות, ושהן עלולות לגרום לאנשים להתרכז יותר מדי בעצמם במקום בדברים חשובים. אבל ה' אמר למשה לקבל אותן בשמחה, ואפילו גילה לו שהמראות האלו אהובות עליו יותר מכל שאר התרומות! למה? כי כשהיינו עבדים במצרים והגברים היו עייפים ועצובים מאוד מהעבודה הקשה, הנשים השתמשו במראות האלו כדי להתקשט, לשמח את הבעלים שלהן ולתת להם תקווה וכוח להמשיך. בזכות המעשה הזה נולדו לעם ישראל עוד המון ילדים. אנחנו לומדים מזה דבר מקסים: שום חפץ בעולם הוא לא פסול בעצמו. הכל תלוי באיך אנחנו משתמשים בו. אם משתמשים בחפץ פשוט ורגיל כדי לעשות טוב, הוא יכול להפוך לדבר קדוש.
הנשים המיוחדות האלו נקראות הַצֹּבְאֹת, כי הן היו נשים צדקניות שבאו בהמונים, ממש כמו צבא גדול, כדי לתרום את המראות שלהן בשמחה ולעמוד יחד להתפלל. הן התאספו פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. אולי תשאלו את עצמכם, איך הן עמדו בפתח אוהל מועד אם המשכן עדיין בכלל לא היה מוכן? התשובה היא שבאותו זמן הכוונה לא הייתה למשכן עצמו, אלא לאוהל הפרטי של משה רבנו. האוהל שלו היה המרכז הרוחני של עם ישראל באותם ימים, ולשם הנשים הביאו את התרומות היקרות שלהן.