יצא לכם פעם לבנות גדר סביב מתחם או אוהל שהקמתם? אם תחשבו על זה, אי אפשר באמת לבנות את החלל הריק של החצר, אלא בונים את הקירות או העמודים מסביב, וכך נוצרת החצר. לכן, כשהתורה אומרת וַיַּעַשׂ אֶת הֶחָצֵר, הכוונה היא שהם הכינו את כל החלקים שמקיפים אותה.
הבנייה מתחילה מצד דרום, שנקרא לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה. המילה לִפְאַת פירושה לצד, והדרום נבחר להיות הראשון כי הוא נמצא בצד ימין של מי שנכנס למשכן, והוא נחשב להתחלה ולראש של כל כיווני השמיים. כדי להקיף את החצר, הם הכינו קַלְעֵי חצר, שהם וילונות גדולים. הוילונות האלו היו עשויים מחוטים מיוחדים שנקראים שֵׁשׁ, שזה בעצם בד פשתן, והוא היה מָשְׁזָר, כלומר קלוע מחוטים שמחוברים יחד. האורך של הצד הזה היה מֵאָה בָּאַמָּה, שזה ארוך מאוד, בערך חמישים עד שישים מטרים.
אולי תשאלו את עצמכם למה התורה מפרטת את המידות של כל צד בנפרד, במקום פשוט להגיד שכל הצדדים היו באותו גודל? התורה עושה זאת כדי ללמד אותנו שכל חלק במשכן נבנה עם כוונה מיוחדת בלב. הבונים לא עבדו סתם מתוך הרגל, אלא חשבו על הקדושה של כל מקום ומקום. ודעו לכם שגם היום, כשאנחנו לומדים על המידות והחומרים של המשכן, זו מצווה גדולה מאוד שמקרבת אלינו את ה', ממש כאילו היינו שם בעצמנו.