יסודות המשכן עמדו על אדנים כבדים ויציבים, שנוצקו מהכסף שנאסף מתרומות מחצית השקל של בני ישראל. יציקה זו דרשה דיוק מוחלט, הן במשקל והן במספר, כדי ליצור בסיס איתן למבנה המרכזי.
המילה לָצֶקֶת משמעותה להתיך את הכסף [רש"י], והיא גזורה משורש המתחיל באות יו"ד, בדומה למילה 'לרדת' [אבן עזרא]. כמות הכסף שהוקדשה למטרה זו, מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף, חושבה במדויק מתוך סך התרומות; מאה כיכרות שווים לשלוש מאות אלף שקלים, כאשר היתרה הקטנה שנותרה מתרומות העם שימשה לצרכים אחרים במשכן [קאסוטו].
הפסוק מפרט את חלוקת האדנים לשני מוקדים: אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ, שהם האדנים של המבנה המרכזי של המשכן [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי במשכן היו ארבעים ושמונה קרשים, ולכל קרש נדרשו שני אדנים, כך שנוצרו תשעים ושישה אדנים לקרשים אלו. אליהם נוספו וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת, שהם ארבעה אדנים נוספים עבור עמודי הפרוכת, וכך הושלם המספר למאה אדנים בדיוק. שאר האדנים בחצר המשכן כבר לא היו עשויים מכסף, אלא מנחושת [רש"י, הדר זקנים, חזקוני].
ההפרדה בפסוק בין הקודש לבין הפרוכת אינה מקרית. הכתוב מכנה את המשכן עצמו "קודש", אך מייחד את הפרוכת משום שתפקידה להבדיל בין אזור הקודש לבין קודש הקודשים. לכן, משמעות הפסוק היא כאילו נכתב "את אדני הקודש ואת אדני קודש הקודשים" [רמב"ן, ביאור יש"ר].
הכתוב מדגיש כי היחס היה כִּכָּר לָאָדֶן, כלומר כל כיכר כסף שלמה שימשה ליצירת אדן אחד בדיוק [ביאור שטיינזלץ, קאסוטו]. משקלה של כיכר כסף הוא עצום, ומטרת הכובד הרב הייתה ליצור בסיס קבע יציב וחזק, המעגן את המשכן לקרקע ומשמש לו יסוד שאינו זז [צפנת פענח].
מעבר למשמעות הפיזית וההנדסית, למספר מאה ישנו גם רובד סמלי. מאה האדנים שעליהם עמד המשכן מכוונים כנגד מאה הברכות שתקנו חכמים לאדם לברך בכל יום, ברכות המהוות את היסוד הרוחני של חיי היום-יום [קיצור בעל הטורים, חומת אנך]. בנוסף, זכות נדבת כיכרות הכסף עמדה לבני ישראל כשמירה, ובזכותה ה׳ לא דן אותם לכף חובה על אף חטא העגל [שפתי כהן].