פירוט זה מסכם את ייעודה של תרומת הנחושת שהביאו בני ישראל, ומונה את כלי המשכן המרכזיים שנוצקו ממנה. המילה בָּהּ מתפרשת כעשייה בנחושת עצמה, מתוך אותה תנופה שהוקדשה למשכן. מתוך ריבוי הכלים והפריטים המוזכרים בפסוק, ניתן ללמוד כי כיכרות הנחושת היו גדולות וכבדות במיוחד (ביאור שטיינזלץ, קאסוטו וחזקוני).
הפרשנים מנתחים את חלוקת הנחושת לכלים השונים. מתוך כלל הנחושת, שישים וחמישה כיכרות שימשו ליציקת שישים וחמישה אדנים עבור החצר וכן עבור מסך פתח המשכן, בחשבון של כיכר נחושת אחת לכל אדן. יתרת החומר, שכללה חמישה כיכרות ואלפיים וארבע מאות שקלים, שימשה לעשיית מזבח הנחושת, כליו, וכן יתדות המשכן והחצר (חזקוני).
למרות הפירוט, רשימת הפריטים בפסוק אינה מונה את כל כלי הנחושת. נעדרים ממנה קרסי הנחושת שחיברו את היריעות, וכן המקבות ששימשו לתקיעת היתדות באדמה (חזקוני). היעדרות בולטת נוספת היא של הכיור וכנו, שלא הוזכרו כלל בסיכום משקלי הנחושת. הסיבה לכך היא שהכיור לא נעשה לפי משקל מוגדר מראש, אלא נוצק מכלל מראות הנחושת שהביאו הנשים, ללא שקילה מדויקת של החומר (ביאור יש"ר וחזקוני).
מעבר לחשבון המדויק המוצג כאן, אין להסיק שבני ישראל תרמו בצמצום רק את הכמות שנדרשה למלאכה. בפועל, כל שכבות העם תרמו בעין יפה נחושת, כסף וזהב, עד שנוצר עודף גדול. התורה מציינת כאן רק את הכמות ששימשה בפועל לבניית המשכן וכליו, ואילו שאר התרומות הועברו לאוצר והוקדשו לטובת צורכי הציבור (חזקוני).