בניית חצר המשכן מהווה את יצירת המעטפת החיצונית של המרחב המקודש. העיסוק בפרטי המבנה, מידותיו וכליו, אף בזמן שבית המקדש אינו קיים, נחשב למצווה גדולה השקולה להקרבת הקרבנות עצמם. לימוד נגלה ונסתר זה נושא בחובו זכות עצומה ומקרב את השראת השכינה [רבנו בחיי].
בפסוק זה מפורטים חומרי הגלם והמידות של הפאה הדרומית. המילה לִפְאַת משמעותה לצד, והביטוי נֶגֶב תֵּימָנָה מכוון לצד הפונה לדרום. החצר הוקפה בעזרת קַלְעֵי החצר, שהם וילונות העשויים שֵׁשׁ, כלומר פשתן, שהוא מָשְׁזָר – קלוע. אורך הפאה היה מֵאָה בָּאַמָּה, מידה השקולה לכחמישים עד שישים מטרים [ביאור שטיינזלץ].
הביטוי הפותח וַיַּעַשׂ אֶת הֶחָצֵר מעורר קושי מושגי, שהרי אי אפשר לעשות חצר עצמה, אלא היא נוצרת מאליה על ידי הקמת העמודים והקלעים מסביב לשטח. לכן, יש לקרוא את הפרשה כולה כרצף אחד, שבו עשיית החצר מוסברת מיד על ידי פירוט עשיית מרכיביה [ברכת אשר על התורה]. התורה בוחרת להתחיל את תיאור החצר דווקא מן הצד הדרומי. הסיבה לכך היא שהדרום נמצא לימינו של האדם הנכנס אל החצר. בנוסף, על פי חכמי התכונה, כיוון דרום נחשב ל"ראש" ולהתחלה של שאר רוחות השמיים, בעוד הצפון נחשב לסופן [רבנו בחיי].
פרשה זו חוזרת על ציווי מלאכת החצר שכבר הופיע בפרשת תרומה, שם פורט מקומו הראוי של כל כלי [ריב"א]. עם זאת, קיימים שינויים רבים בסגנון, בסדר המילים ובקישור העניינים בין הציווי לבין הביצוע בפועל, שינויים שהם בעיקרם גיוון סגנוני של התורה [קאסוטו]. מעבר לכך, התורה מאריכה ומפרטת את מידותיה של כל פאה בנפרד, במקום לקצר ולכתוב בהמשך "וכן לפאת צפון". כפילות זו אינה מיותרת, אלא באה ללמד שבעת העשייה נדרשה כוונה מיוחדת ומפורשת לכל מקום ומקום בנפרד [שפתי כהן].