מלאכת המשכן מסתיימת בפירוט מדויק של חומרי הגלם, וכעת עובר הכתוב לסכם את משקלה הכולל של הנחושת שנתרמה ולתאר את הכלים שנוצרו ממנה [אבן עזרא]. פירוט זה של הכלים שנעשו מנחושת ומכסף בולט במיוחד בהשוואה לזהב, שכן הזהב שימש ברובו לציפוי דק של הקרשים והמזבח ולא ליצירת כלים שלמים, ולכן לא פורט באותו אופן [ריב"א].
השימוש במונח וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה במקום במילה השגורה "תרומה" אינו מקרי. הנחושת שנתרמה הייתה מורכבת במקור ממטבעות סחר פשוטים. בטרם נמסרה לידיו של משה, עברה הנחושת תהליך של התכה וזיקוק עד שהפכה למתכת משובחת. רק לאחר עיבוד זה היא זכתה לתואר "תנופה", ומתוך מתכת מזוקקת זו חושב המשקל הסופי [העמק דבר].
משקלה הכולל של הנחושת עמד על שִׁבְעִים כִּכָּר וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע־מֵאוֹת שָׁקֶל. מספרים אלו אינם אקראיים, אלא משקפים מבנה מספרי מחושב: שבעים הכיכרות מבוססים על כפולות של המספר שבע, ואילו התוספת של אלפיים וארבע מאות השקלים מבוססת על שיטת הספירה העתיקה של כפולות שישים [קאסוטו]. כדי להמחיש את הכמות העצומה לקורא, יש שתרגמו את המשקל המקראי למונחי המשקל היומיומיים שהיו נהוגים בתקופתם [חזקוני].
ניתוח מעמיק של החשבון מגלה כי פריטים מסוימים הושמטו ממנו במכוון. הפרשנים מסכימים כי הכיור וכנו אינם נכללים במשקל זה, משום שהם נוצרו מתרומה נפרדת לחלוטין של מראות הנשים. בנוסף, פריטים קטנים כדוגמת חמישים קרסי הנחושת של האוהל לא נספרו בחשבון הכללי, שכן משקלים היה מועט ובטל ביחס ליריעות הגדולות שאותן חיברו [ריב"א].