מערכת תרומות הכסף למשכן מציגה רישום מתמטי ודמוגרפי מדויק, השופך אור על מבנה העם ועל אופן ניהול המשאבים הציבוריים. בניגוד לחומרים אחרים שניתנו כנדבת לב חופשית וללא מדידה קפדנית, הכסף נגבה כחובה מכל יוצא צבא. גביית חובה המונית מצריכה שקיפות, פיקוח ודו"חות מדויקים כדי למנוע חשדות, ולכן התורה מפרטת את החשבון לפרטי פרטים [ברכת אשר על התורה]. מעבר לכך, ה' כיוון מראש את שיעור התרומה כך שסך מחצית השקל מכל העם יספיק בדיוק נמרץ לכל מלאכת הכסף שנדרשה למשכן [חזקוני].
הפסוק פותח בתיאור המטבע: בֶּקַע. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר במחצית השקל, והשם נגזר מפעולת הבקיעה, כאילו השקל השלם נבקע לשני חצאים [אבן עזרא, קאסוטו, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המדייקים כי זהו פשוט שמו הרשמי של משקל או מטבע השווה לחצי שקל, ולא תיאור של פעולת חצייה [מזרחי, שפתי חכמים].
התרומה ניתנה לַגֻּלְגֹּלֶת, כלומר עבור כל אדם ואדם [ביאור שטיינזלץ, קאסוטו]. מבחינה דקדוקית, האות גימ"ל במילה זו מנוקדת בדגש פעמיים [מנחת שי]. החובה הוטלה על הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים – כל איש שעבר לפני פקידי המפקד כדי להירשם [קאסוטו]. במילה הַפְּקֻדִים, האות דל"ת מופיעה ללא דגש [מנחת שי]. המפקד כלל רק גברים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, שכן זהו הגיל שבו אדם נחשב ליוצא צבא [אבן עזרא, קאסוטו].
הכתוב מסכם את מספר התורמים: לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. מבחינה תחבירית, האות למ"ד במילה לְשֵׁשׁ משמשת כאות נוספת שאינה משנה את המשמעות, ומטרתה לומר: "וכמה היו העוברים על הפקודים? שש מאות אלף..." [מזרחי, גור אריה].
הפרשנים עומדים על החשבון המדויק העולה ממספר זה: 603,550 איש שתרמו כל אחד חצי שקל, הצטברו לסכום של 301,775 שקלים שלמים. מכיוון שכיכר כסף מקראית מכילה 3,000 שקלים, הרי ש-300,000 השקלים הראשונים יצרו בדיוק מאה כיכרות כסף. מאה כיכרות אלו שימשו ליציקת מאה אדני הכסף עבור קרשי המשכן והפרוכת. 1,775 השקלים הנותרים שימשו להכנת ווי העמודים לחצר המשכן [רש"י, בכור שור]. חישובים אלו מתבססים על כך שמידות המשקל של הקודש, כמו ה"מנה", היו כפולות בערכן ממידות החול הרגילות, מה שאפשר למשה רבנו, כגזבר נאמן, לדייק בחשבון הכיכרות [תורה תמימה].
מעבר לחשבון הכספי, מספר התורמים מעורר פליאה כרונולוגית. המספר המופיע כאן, בזמן נדבת המשכן (חצי שנה לפני הקמתו), זהה לחלוטין למספר בני ישראל המופיע בחומש הפקודים (ספר במדבר), במפקד שנערך חודשים לאחר מכן. כיצד ייתכן שהמספר נותר זהה לחלוטין במשך קרוב לשבעה חודשים, ללא שאף אדם מת וללא שאף נער הגיע לגיל עשרים?
יש שמסבירים זאת כפלא על־טבעי המאפיין את דור המדבר, שבו הנהגת העם הייתה מעל לדרך הטבע [ביאור יש"ר]. פרשנים אחרים מיישבים את הקושי בכך שמספר זה מונה אך ורק את בני ישראל, ללא שבט לוי. מכיוון שתרומת מחצית השקל נועדה בין היתר לכפר על חטא העגל, הלויים – שלא חטאו בעגל – לא נדרשו לתת את התרומה הזו, ממש כשם שלא נמנו עם שאר השבטים במפקד המאוחר יותר. כך, הכתוב מעיד שכבר בשלב זה, זה היה מספרם המדויק של בני ישראל החייבים בתרומה [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, דברי דוד].