חתימת מלאכת המשכן מלווה בתעודת יושר ובהצהרה על שלמות העשייה. רגע לפני שהתורה מפרטת את הדו"ח הכספי של חומרי הבנייה, היא עוצרת כדי להעיד על הממונה הראשי, בצלאל, שביצע את תפקידו ללא דופי. מיקום ההצהרה נועד לנקות אותו מכל חשד; כמנהל האחראי על כל התרומות והחומרים היקרים, הכתוב מעיד עליו שפעל באמינות מוחלטת ובחשבון מדוקדק, עד שלא נותר פתח לליצני הדור להטיל דופי בניקיון כפיו [העמק דבר, מלבי"ם, פענח רזא, ביאור יש"ר]. עצם העובדה שהשכינה שרתה בסופו של דבר במשכן, מהווה עדות לכך שהמלאכה כולה נעשתה באמונה, ללא כל עוון או גזל [מלבי"ם].
המילה עָשָׂה אינה מצביעה על כך שבצלאל בנה את כל המשכן במו ידיו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שבצלאל שימש כמנהל העבודה הראשי, הורה לאומנים כיצד לפעול, יצר את התבניות ואישר את המלאכה כולה, ולכן הכל נקרא על שמו [רמב"ן, הטור הארוך, קאסוטו, שטיינזלץ]. עם זאת, יש המציינים כי את כלי הקודש החשובים ביותר, ובראשם ארון הברית, עשה בצלאל בעצמו [רבנו בחיי, שטיינזלץ], ויש המוסיפים שביצע גם פרטים קטנים שלא נאמרו לו במפורש, כגון ציפוי ראשי העמודים [חזקוני].
הביטוי אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה מעורר את תשומת לב הפרשנים, שכן לא נאמר שבצלאל עשה את מה ש"ציווה אותו משה". מכאן עולה שבצלאל פעל מתוך השראה אלוהית ישירה. דעה אחת גורסת כי משה כלל לא מסר לבצלאל הוראות בנייה מפורטות, ובצלאל ידע מעצמו, ברוח הקודש, כיצד לבנות את המשכן כפי שציווה ה' [כלי יקר].
הגישה הרווחת יותר מצביעה על דיון מהותי בין משה לבצלאל לגבי סדר הבנייה. משה הורה לבצלאל לבנות קודם את כלי הקודש (הארון, השולחן והמנורה) ורק לאחר מכן את אוהל המשכן עצמו. בצלאל חלק על כך וטען כי מנהג העולם הוא לבנות תחילה בית, ורק אז להכניס לתוכו כלים. משה הודה לו ואמר: "בצל אל היית", כלומר, הצלחת לכוון בדיוק למה שציווה ה' בסיני, שאכן הורה להקדים את בניית המשכן לכלים [רש"י, רמב"ן, הטור הארוך, רבנו בחיי]. מתוך כוונתו הטהורה של בצלאל לעשות את המלאכה לשם שמים, הוא זכה לסיוע משמים לכוון לאמת האלוהית גם בדברים שלא שמע מרבו [תורה תמימה].
מדוע אם כן שינה משה מהציווי המקורי של ה'? מחלוקת רעיונית מתגלה בין הפרשנים סביב שאלה זו. גישה אחת מסבירה את הפער בהבדל שבין תיאוריה למעשה: משה, שהיה אמון על הלימוד והרוחניות, התמקד בעיקר – כלי הקודש, שהם תכלית המשכן. לעומתו, בצלאל, שהופקד על הביצוע המעשי בעולם החומר, הבין שחייבים להקדים את המעטפת הפיזית השומרת על הכלים [גור אריה].
גישה שניה תולה זאת בהבדלי השגות רוחניות. משה, שהיה בדרגה עליונה, יכול היה לגשת ישירות אל קודש הקודשים ולהשיג את מהות הבורא. אולם בני ישראל, ובצלאל בתוכם, היו זקוקים לתהליך הדרגתי של עלייה ממטה למעלה, החל מהמשכן החיצוני ועד לארון הפנימי [נחלת יעקב, נתינה לגר].
גישה שלישית גורסת כי משה שינה את הסדר במכוון כדי לנסות את בצלאל. הוא רצה שקושייתו של בצלאל תחשוף ברבים את חכמתו העמוקה ותוכיח שהוא אכן ראוי לתפקידו [דברי דוד]. מנגד, יש המפרשים שמשה אכן לימד את העם את הסדר הנכון (משכן תחילה), אך כשהגיע ללמד את פרטי ההלכות פתח בארון כדי להדגיש את מטרת השראת השכינה. בצלאל, שדייק בכל פרט, רק ביקש לוודא מהו הסדר המחייב לביצוע בפועל כדי לא לחטוא לתפקידו [לבוש האורה].
לבסוף, הכתוב מציין את ייחוסו המלא, בֶּן אוּרִי בֶן חוּר. ייחוס זה מופיע שלוש פעמים בתורה, כנגד שלוש המעלות שבהן ניחן בצלאל: חכמה, תבונה ודעת [קיצור בעל הטורים]. ייחוסו למַטֵּה יְהוּדָה, שנמשל לאריה, רומז גם לצורת המקדש העתידי שהיה רחב מלפניו וצר מאחוריו, כתבניתו של ארי [רבנו בחיי].