יצירת הכיור וכנו, המשמשים לקידוש ידי ורגלי הכהנים, חושפת תרומה ייחודית ויוצאת דופן מכל שאר נדבות המשכן. בעוד ששאר כלי הנחושת נוצרו מתרומה כללית של "נחושת התנופה", הכיור נוצר מחומר גלם נפרד וספציפי: בְּמַרְאֹת הנשים. מראות אלו לא היו עשויות מזכוכית שבירה, אלא מנחושת קלל ממורקת ומלוטשת היטב ששיקפה את הדמות במדויק. הפרשנים מציינים כי האות בי"ת במילה בְּמַרְאֹת משמשת במקום האות מֵם (ממראות), או באה להדגיש שהכיור נעשה בשלמותו ובאופן בלעדי מאותן מראות, מבלי להתיכן ולערבבן עם נחושת אחרת, עד כדי כך שצורתן המקורית ניכרה בו [אבן עזרא, חזקוני, רש"ר הירש, ביאור יש"ר].
סביב קבלת המראות התחולל עימות סמוי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשה רבנו סירב בתחילה לקבל את המראות, שכן הן נועדו להתקשטות ונתפסו בעיניו ככלים העשויים לעורר את יצר הרע. אולם, ה' הורה למשה לקבלן, והכריז כי מראות אלו חביבות עליו מכל שאר התרומות. הסיבה לכך נעוצה בעברן ההיסטורי: בשעבוד מצרים, כאשר הגברים היו תשושים מעבודת הפרך, הנשים השתמשו במראות אלו כדי להתקשט, לפתות את בעליהן ולעורר בהם רצון לחיים. בזכות פעולה זו זכו הנשים להעמיד צאצאים רבים. מכאן נלמד מסר עמוק: עצם האפשרות להשתמש בכלי לרעה אינה פוסלת אותו, אלא אופן השימוש בו הוא הקובע. דווקא הצד החומרי והגופני של האדם אינו מודר מן הקדושה, אלא יכול להפוך לבסיס שלה [רש"י, רמב"ן, רבנו בחיי, ברכת אשר, רש"ר הירש].
ייעודן של המראות לכיור דווקא אינו מקרי ונושא משמעויות רבות. ראשית, מי הכיור שימשו להשקיית אישה סוטה (אישה שבעלה חושד בה שזנתה), כדי לברר את חפותה ולהטיל שלום בין איש לאשתו. הכיור הוצב במכוון במקום בולט, כדי שהנשים יראו אותו, ייזכרו במי הסוטה, וייקחו מוסר. המראות, שמעצם טבען מציגות את האמת פנים אל פנים, מסמלות את מי הכיור שחושפים את האמת על האישה. פירוש נוסף ומעניין מסביר כי פניו המבריקים של הכיור שימשו את הכהנים עצמם: כאשר כהן הקריב קרבן עבור אישה, נאסר עליו להסתכל בפניה מטעמי צניעות. בעזרת השתקפות פניה בכיור, יכול היה הכהן לדעת עבור מי הוא מקריב את הקרבן מבלי להביט בה ישירות [כלי יקר, פענח רזא, הכתב והקבלה, דעת זקנים].
זהותן של הַצֹּבְאֹת ומטרת התאספותן זוכות למספר פרשנויות. גישה אחת רואה בהן נשים צדקניות שמאסו בהבלי העולם הזה ובתכשיטיהן. הן תרמו את מראותיהן מתוך פרישות, והיו מתקבצות מדי יום כדי להתפלל ולשמוע דברי תורה [אבן עזרא, ספורנו, רמב"ן]. גישה אחרת מסבירה שהמילה הַצֹּבְאֹת מתארת את ההמונים: הנשים באו בצבאות ובתורים ארוכים כדי לתרום בשמחה את מראותיהן למשכן [ביאור יש"ר, קאסוטו]. דעה נוספת קושרת זאת לתמיכת הנשים בלימוד התורה של בעליהן וילדיהן, ובזכות פועלן זה זכו למעמד של צובאות [העמק דבר].
לבסוף, הפרשנים שואלים כיצד ייתכן שהנשים צבאו פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, הרי המשכן טרם הוקם בשלב זה? התשובה המקובלת היא שהכוונה אינה לאוהל המשכן עצמו, אלא לאוהלו הפרטי של משה רבנו, ששימש באותה תקופה כמרכז רוחני וכונה זמנית בשם זה, ולשם הביאו הנשים את נדבותיהן [רמב"ן, רבנו בחיי, ביאור יש"ר].