יצא לכם פעם לבנות מגדל גבוה מקוביות ולגלות שאם הבסיס שלו לא מספיק חזק הוא פשוט נופל? כדי שמבנה יהיה יציב באמת, הוא חייב יסודות כבדים וחזקים. כך היה גם במשכן. בני ישראל היו צריכים להכין למשכן בסיס איתן שלא יזוז ממקומו. לשם כך, הם לקחו את הכסף שכולם תרמו והכינו ממנו אדנים, שהם כמו תושבות כבדות שעליהן עמדו קירות המשכן.
התורה מספרת שהיה צורך לָצֶקֶת את הכסף, כלומר להתיך אותו בחום גבוה כדי ליצור את האדנים. לצורך המלאכה הזו השתמשו בכמות מדויקת של מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף. לאן הלכו כל מאה האדנים האלו? רובם היו אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ, כלומר הבסיסים שעליהם עמדו הקרשים של המבנה המרכזי. אליהם נוספו עוד ארבעה אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת, שהם הבסיסים לעמודים שהחזיקו את הפרוכת המיוחדת בתוך המשכן. ביחד זה יוצא בדיוק מאה.
הכתוב מדגיש שהיחס היה כִּכָּר לָאָדֶן, כלומר לכל אדן השתמשו בכיכר כסף שלמה. כיכר כסף היא משקל עצום וכבד מאוד. הכובד הזה שימש כמו עוגן שחיבר את המשכן חזק לקרקע ושמר עליו יציב. מעבר לחוזק של הבניין, למספר מאה יש גם משמעות מיוחדת. מאה האדנים מזכירים לנו את מאה הברכות שאנחנו מברכים בכל יום, שהן הבסיס הרוחני והחזק של החיים שלנו. בנוסף, בזכות התרומה היפה הזו של בני ישראל, ה׳ שמר עליהם ודן אותם לכף זכות על אף חטא העגל.