שמות, פרק ו׳, פסוק י״ב

מתוך שבר אישי על כך שהעם הפנה לו עורף, משה שופך את לבו, כאשר המילים וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר מבטאות כאב פנימי ולא בהכרח ציפייה לתשובה. הוא מציג טענה הגיונית: הֵן בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לֹא־שָׁמְעוּ אֵלַי ולא הטו אוזן לבשורת הגאולה, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה ויקבל דרישות קשות המנוגדות לטובתו. משה תולה את דחיית העם בכבדות פיו שלו, או לחלופין מבין שיהירותו וכפירתו של פרעה ימנעו ממנו להקשיב אף יותר מקוצר הרוח של ישראל. מאחר שכעת נדרש משה לעמוד לבדו מול המלך ללא אהרן, הוא חושש ומדגיש וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם, כלומר שפתי אטומות וחסר לי כוח השכנוע הנדרש כדי לשאת דברים בפני מלך.