לאחר שמשה נתקל באכזבה קשה מצד עמו, הוא פונה אל ה׳ מתוך תסכול וכאב. הביטוי לִפְנֵי ה' לֵאמֹר מלמד שמשה אינו מסרב לשליחות או מתווכח עם בוראו, אלא משיח את צערו ופורק את אשר על לבו כמי שמתלונן על כישלונו, וה׳ מאזין לו [אור החיים, העמק דבר, רש"ר הירש]. משה, שכבר התגבר על ספקותיו במעמד הסנה, חווה כעת משבר חדש וחמור יותר לנוכח אטימות הלב של העם [קאסוטו].
טענתו המרכזית של משה בפסוק מבוססת על היגיון של קל וחומר, והיא נחשבת לאחד מעשרה קלין וחמורין המופיעים בתורה: הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה. כלומר, אם בני ישראל, שהבשורה היא לטובתם, סירבו להקשיב – קל וחומר שפרעה, שהדבר לרעתו והוא נדרש לוותר על כוחו, לא יטה אוזן [רש"י, מזרחי].
הפרשנים עומדים על קושי בולט בטענה זו: הרי התורה העידה קודם לכן שישראל לא שמעו "מקוצר רוח ומעבודה קשה", ואילו לפרעה אין עבודה קשה המונעת ממנו להקשיב. אם כן, כיצד ניתן ללמוד מזה על זה?
כדי ליישב זאת, מתפצלים הפרשנים לשתי גישות מרכזיות:
הגישה האחת טוענת שמשה כלל לא ידע שהסיבה האמיתית לחוסר ההקשבה של העם היא קוצר הרוח. הוא סבר בטעות שהם דחו אותו בגלל כבדות לשונו וחוסר יכולתו להסביר את הדברים כראוי, ולכן חשש שפרעה ידחה אותו מאותה סיבה בדיוק [שפתי חכמים, ריב"א, חזקוני, מלבי"ם].
הגישה השנייה מניחה שמשה ידע היטב על קוצר הרוח של העם, אך שקל את הדברים מול מצבו של פרעה. לדעתו, בני ישראל הם בעלי אמונה, והבשורה שהביא להם היא בשורת גאולה משמחת שאדם בסבלו היה אמור לשמוח לקראתה; לעומתם, פרעה הוא מלך יהיר, כופר בה׳, והבשורה עבורו היא מכה קשה. לכן, אם ישראל לא הקשיבו למרות מעלותיהם והבשורה הטובה, בוודאי שפרעה לא יקשיב [אור החיים, גור אריה, ביאור יש"ר, דעת זקנים, אלשיך].
נוסף על הקל וחומר, משה מציג טענה אישית: וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם. המילה "ערל" במקרא משמעותה אטום, סתום או מכוסה [רש"י, שד"ל, ביאור יש"ר]. משה מרגיש ששפתיו אטומות וחסומות מלהפיק דיבור רהוט ומשכנע.
עולה השאלה, מדוע משה מעלה טענה זו שוב, הרי ה׳ כבר מינה את אהרן להיות לו לפה? הפרשנים מסבירים שבתחילה, הציווי היה שאהרן ידבר אל העם, ומשה חשב שאהרן נועד להיות מליץ בינו לבין ישראל בלבד. אולם כעת, ה׳ ציווה על משה עצמו ללכת ולדבר ישירות אל פרעה. משה, בענוותו, חש בושה ופחיתות כבוד לעמוד בפני מלך כה גדול ולהרצות את דבריו בגמגום, מבלי שיוכל להטות את לב המלך ברוב דברים ובהסברה נכונה [רמב"ן, ספורנו, אבן עזרא, הטור הארוך, העמק דבר]. משה חושש שאם העם לא הבין אותו, ודאי שפרעה לא יבין אותו כשהוא ידבר אליו בלשון כבדה [לבוש האורה].