במעבר הדרמטי שבין תקופת האבות לתקופת הגאולה והפיכת בני ישראל לעם, מתרחש שינוי עמוק באופן שבו אלוהים מתגלה בעולם. הבורא פונה אל משה ומסביר לו כי ההיסטוריה האנושית נכנסת כעת לשלב חדש, שבו האנושות תיחשף לרובד עליון ומוחלט יותר של ההנהגה האלוהית, רובד שלא נחווה אפילו על ידי גדולי האומה בעבר.
הפסוק מציב קושי בולט: הקריאה הפשוטה מרמזת שהאבות לא הכירו כלל את השם המפורש. אולם, עיון בספר בראשית מוכיח כי שם ה' הוזכר פעמים רבות בהתגלויות לאברהם, ליצחק וליעקב. הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה שהאבות לא הכירו את השם עצמו, אלא שהם לא חוו את מלוא המשמעות וההנהגה המסתתרת מאחוריו.
מבחינה תחבירית, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי האות בי"ת במילה בְּאֵל שַׁדָּי נמשכת גם למילים הבאות, כך שיש לקרוא את הפסוק כאילו נכתב: "ובשמי ה' לא נודעתי להם" [אבן עזרא, שד"ל, ספורנו]. בנוסף, הכתוב משתמש במילה לֹא נוֹדַעְתִּי ולא "לא הודעתי". כלומר, הקב"ה לא אמר שהוא נמנע מלמסור להם מידע על שמו, אלא שמהותו ותכונתו המיוצגת בשם זה לא הוכרה להם בפועל [רש"י, קאסוטו, מזרחי, רבנו בחיי].
מהו אותו הבדל מהותי בין ההתגלות לאבות להתגלות למשה? קו פרשני ראשון מתמקד בפער שבין ההבטחה למימושה. ההתגלות בשם אֵל שַׁדָּי מסמלת את שלב ההבטחות על העתיד. האבות קיבלו הבטחות רבות על זרע ועל ירושת הארץ, אך היו אלה הבטחות בלבד. לעומת זאת, שם ה' מסמל את נאמנותו המוחלטת של הבורא לאמת את דבריו ולהוציא את ההבטחה מן הכוח אל הפועל. האבות לא זכו לראות את קיום ההבטחות בימי חייהם, ולכן מדת האמיתות של שם ה' לא הוכרה להם באופן מעשי, בניגוד לדור יוצאי מצרים שעתיד לראות את התגשמות הברית [רש"י, רשב"ם, בכור שור, דברי דוד].
קו פרשני שני מעמיק באופן הפעולה האלוהי בתוך המציאות. השם אֵל שַׁדָּי מורה על אל המספיק לכל בריה, השולט במערכות השמים, ומציב גבולות לטבע כמי שאמר לעולמו "די". התנהלות ה' מול האבות אופיינה בנסים נסתרים. הוא שדד את מערכות הטבע והמזלות כדי להצילם מרעב וממלחמה וכדי להעניק להם פריה ורביה, אך עשה זאת מבלי לבטל את מנהגו הרגיל של העולם [רמב"ן, רלב"ג, ספורנו, הכתב והקבלה, קאסוטו]. לעומת זאת, שם ה' מורה על הבורא המהווה את הכל, אדון הטבע היכול לשנות את חוקי הבריאה כרצונו הפשוט. האבות לא חוו נסים מפורסמים וגלויים המשדדים את מערכות הטבע לחלוטין. מטרת יציאת מצרים היא לפרסם בעולם את החידוש האלוהי ואת הבריאה יש מאין, ולשם כך נדרשת כעת התגלות פומבית בשם ה' המשנה סדרי בראשית [כלי יקר, רמב"ן, תולדות יצחק, שפתי כהן].
הכתוב מקפיד למנות כל אחד מהאבות בנפרד, אֶל־אַבְרָהָם אֶל־יִצְחָק וְאֶֽל־יַעֲקֹב, כדי להדגיש שכל אחד מהם הגיע למדרגה רוחנית עצומה וייחודית בזכות עצמו. ובכל זאת, איש מהם לא זכה להתגלות העליונה שלה זוכה כעת משה [אור החיים].
ניתן להבחין גם בפער שבין פועלי הראייה והידיעה בפסוק. הכתוב פותח במונח וָאֵרָא ומסיים בלֹא נוֹדַעְתִּי. הראייה החושית נחשבת לברורה ומוחלטת יותר מידיעה שכלית. האבות ממש "ראו" בעיניהם את הצרות שעברו עליהם, וראו כיצד האל אומר "די" לצרותיהם ומצילם. אך את מידת הרחמים הגמורה, נטולת הסבל, המיוצגת בשם ה', הם אפילו לא "ידעו" כידיעה שכלית ומופתית [כלי יקר]. הבדל נוסף טמון באופי הנבואה, נבואת האבות הייתה במראות הלילה ולכן התאימה לה לשון ראייה, בעוד נבואת משה הייתה מתוך אספקלריה מאירה, פנים אל פנים, ולכן התאימה לה לשון ידיעה [אבן עזרא, רבנו בחיי, רקנאטי].
מתוך כך, הפסוק מהווה למעשה תשובה ותוכחה סמויה למשה. משה התלונן בפני ה' על הרעת המצב במצרים, והקב"ה משיב לו: האבות חוו קשיים עצומים, חיו כגרים בארץ שהובטחה להם, נאלצו לקנות בכסף מלא אחוזת קבר, ולא ראו את קיום ההבטחה. למרות שנגליתי אליהם רק בהנהגה המוגבלת של אל שדי, הם מעולם לא הרהרו אחר מידותיי ולא קראו תגר. אתה, לעומתם, זוכה להתגלות העליונה ביותר של שם ה' המבטיחה גאולה ורחמים, ולכן עליך להמתין באמונה שלמה לראות את התגשמות התוכנית האלוהית [אור החיים, העמק דבר, חזקוני]. ההיסטוריה של האבות הובילה את צאצאיהם לשפל העמוק ביותר במצרים, רק כדי שמתוך אותו שפל תצמח הגאולה המוחלטת שתגלה לכל באי עולם את עוצמתו העליונה של שם ה' [רש"ר הירש, הכתב והקבלה].