חתימת רשימת היוחסין של שבט לוי מתמקדת במשפחתו של אלעזר ובהולדת בנו פינחס. התורה בוחרת להזכיר דווקא את השושלת הזו, ומשמיטה את בניו של איתמר, בשל החשיבות המכרעת שתהיה לפינחס בהמשך קורות העם ולכבוד הכהונה שתינתן לו ולזרעו לעולם [אבן עזרא, רשב"ם, חזקוני, ביאור שטיינזלץ].
בניגוד לאהרן שאשתו מפורשת בשמה, שמה של אשת אלעזר אינו מוזכר, והכתוב מציין רק שהיא מִבְּנוֹת פּֽוּטִיאֵל [ברכת אשר, גור אריה]. זהותו של פוטיאל אינה ידועה ממקומות אחרים במקרא. על דרך הפשט, פוטיאל היה אדם נכבד וחשוב מבני ישראל באותו הדור, ולכן הכתוב מזכירו לשבח [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. מבחינה לשונית, יש הסבורים כי השם "פוטיאל" מורכב מהמילה המצרית "פוטי" ומשם ה' בעברית, ומשמעותו היא "מיוחד לכבוד האל" [שד"ל]. בדומה לכך, גם השם פִּֽינְחָס מזוהה כשם בעל שורשים מצריים, המוכר מכתבים עתיקים ודומה לשמות מצריים אחרים הנזכרים במקרא [אם למקרא]. שמו של פינחס נכתב כאן בכתיב מלא עם האות יו"ד, וכך נשמר הנוסח בכל התורה ובכתבי היד העתיקים [מנחת שי].
מכיוון שהשם פוטיאל אינו מופיע בשום מקום אחר, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין זה שמו הפרטי של אדם, אלא תיאור של יוחסין [מזרחי, תורה תמימה, ברטנורא]. הכתוב משתמש בלשון רבים, מִבְּנוֹת, ובנוסף השם פּֽוּטִיאֵל נכתב עם האות יו"ד. מכך לומדים הפרשנים שאשת אלעזר הגיעה משתי משפחות שונות: אביה היה מזרע יוסף ואמה מזרע יתרו, או להפך [רשב"ם, שפתי חכמים, משכיל לדוד]. השם פוטיאל רומז למעשיהם של אבות המשפחה: יתרו, שפיטם עגלים לעבודה זרה, ויוסף, שפטפט (כלומר כבש, זלזל והכניע) את יצרו הרע [רש"י, חזקוני, גור אריה].
השימוש בביטוי לָקַֽח־ל֨וֹ נחשב ליוצא דופן. הוא בא ללמד שאלעזר בחר באשתו כדי שתהיה לו לעזר אמיתי בחייו הרוחניים. אף על פי שייחוסה לא היה מן המובחרים ביותר, עזרתה ותמיכתה בהליכות עולמו של אלעזר הן שזיכו אותה להעמיד צאצא גדול כפינחס [העמק דבר].
הפסוק נחתם במילים אֵ֗לֶּה רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַלְוִיִּ֖ם. סיכום זה בא להדגיש כי משה ואהרן הם המנהיגים הבלתי מעורערים של השבט [ספורנו]. למרות ההבדלים האישיים ביניהם, כדוגמת קשיי הדיבור של משה לעומת רהיטותו של אהרן, הם היו שווים לחלוטין בשליחותם מאת ה', ללא כל פגם או פסול במעמדם [יריעות שלמה].