שלשלת היוחסין של מנהיגי האומה מגיעה לשיאה בתיאור הולדתם של אהרן ומשה. הכתוב משרטט את הרקע המשפחתי שממנו צמח גואלם של ישראל, תוך ציון מדויק של קשרי המשפחה ותוחלת חייו של אבי השושלת. משה נחשב לדור השביעי מאברהם אבינו, מיקום המעיד על חשיבות מיוחדת [רקנאטי].
הפרשנים מתמקדים בזהותה של יוכבד ובמשמעות המילה דֹּדָתוֹ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיוכבד הייתה אחות אביו של עמרם, כלומר בתו של לוי ואחותו של קהת. בניגוד למקומות אחרים בתורה שבהם המילה דודה מתייחסת לאשת הדוד, כאן הכוונה היא לאחות האב ממש [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, ביאור יש"ר]. מרים אינה מוזכרת בפסוק לצד אחיה, שכן רשימות היוחסין במקרא נוטות להתמקד בגברים שהם ראשי השבטים ובתי האב, ואין בכך משום אפליה כלפי נשים [ביאור שטיינזלץ, ברכת אשר]. יש שפירשו שדודתו פירושה בת דודו או שיוכבד הייתה רק מזרעו של לוי ולא בתו ממש, אך גישות אלו נדחות לאור פסוקים מפורשים המעידים כי יוכבד נולדה ללוי בעצמו [אם למקרא, נתינה לגר].
נישואי עמרם ליוכבד מעוררים קושי ניכר, שכן התורה עתידה לאסור באיסור חמור נישואים של אדם עם דודתו. הפרשנים מציעים מספר רובדי עומק להבנת העניין. במישור ההלכתי, לפני מתן תורה חלו על בני ישראל דיני בני נח בלבד. על פי דינים אלו, קיימת הבחנה בין קרובים מצד האם לקרובים מצד האב. בעוד שדודה מצד האם אסורה, דודה מצד האב מותרת בנישואים, ולכן עמרם פעל בהיתר גמור [תורה תמימה, חומש קה"ת, פרדס יוסף]. בנוסף, קיום מצוות התורה טרם נתינתה בסיני היה נתון לבחירתם האישית של האבות [אם למקרא].
במישור הרעיוני, עולה השאלה מדוע סובב ה' שגואל ישראל ייוולד מנישואים שעתידים להיאסר. גישה אחת מסבירה כי מנהיג ציבור זקוק לפגם כלשהו ברקע המשפחתי שלו, מעין קופה של שרצים התלויה לו בצווארו, כדי שלא יתגאה ויתנשא על העם [חזקוני]. גישה אחרת מתארת תכסיס רוחני שנועד לבלבל את כוחות הרע. השטן ציפה שגואל ישראל יגיע ממקום של טהרה מוחלטת וללא כל רבב. לידתו של משה מתוך קשר שייחשב בעתיד לבעייתי, נועדה להסיח את דעתו של המקטרג ולמנוע ממנו לפגוע במהלך הגאולה [שפתי כהן].
הכתוב מוסיף ומדגיש את המילה לוֹ בצירופים לוֹ לְאִשָּׁה וכן וַתֵּלֶד לוֹ. כפילות זו באה ללמד שעל אף שהצדיקים נזהרו לקיים את התורה עוד לפני שניתנה, עמרם ראה ברוח הקודש שיוכבד מיועדת אך ורק לו, וכי רק לו היא עתידה ללדת את הבנים הללו [העמק דבר]. הלידה עצמה, שהתרחשה כיוכבד הייתה בגיל מופלג של מאה ושלושים שנה, היוותה נס גלוי שהוכיח כי הזיווג היה קדוש ורצוי לפני ה', ובזכות נישואים אלו יצאו ישראל ממצרים [חומת אנך]. מתוך כבוד למשה שנולד מחיבור זה, נמנעה התורה מלכתוב עונש כרת בפרשת העריות על איסור נישואים עם דודה [הדר זקנים, דעת זקנים].
בסיום הפסוק נמנים וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה. תוחלת חייו זהה בדיוק לשנות חייו של סבו, לוי [ביאור שטיינזלץ]. בעוד שהקריאה הפשוטה מצביעה על רצף דורות ישיר, יש המפרשים כי השמות המופיעים כאן מייצגים בתי אב ומשפחות. על פי גישה זו, כדי ליישב את החשבון ההיסטורי של שנות ישיבת בני ישראל במצרים ואת הריבוי העצום של העם במדבר, יש להניח שהיו דורות נוספים שהושמטו בין קהת לעמרם, וכי המונחים מתייחסים לצאצאים מזרעם לאורך תקופה ארוכה [שד"ל].