לאחר פירוט שושלת היוחסין של שבט לוי, הכתוב חותם את הרשימה בהצגת זהותם המדויקת של שני האחים שנבחרו לעמוד מול מלך מצרים. מטרת הכתוב היא להדגיש את ייחודם, את התאמתם לתפקיד ואת אופי השליחות שהוטלה עליהם.
המילים הֵם הַמְדַבְּרִים מלמדות כי שני האחים הללו היו ראויים במיוחד לעמוד ולדבר לפני פרעה, ולהיות נשמעים על ידו [ספורנו, קאסוטו]. השימוש במילה הֵם יוצר חיבור ישיר אל הציווי האלוהי הקודם, ומדגיש כי אותם אנשים בדיוק שנצטוו מפי ה׳, הם אלו שקיימו את ההוראה בפועל [רש"י, מזרחי, גור אריה]. יתרה מזו, כשם שעמדו בענווה ובשפלות בעת קבלת הציווי מאת ה׳, כך שמרו על ענוותם ולא גבה לבם כאשר עמדו כשליחים לפני מלך בשר ודם [משכיל לדוד]. ביטוי זה ברבים גם בא ללמד שאף על פי שבהמשך התורה מוזכר לעיתים שמשה דיבר לבדו, בפועל גם אהרן השתתף תמיד בדיבור [אור החיים], אם כי משה היה העיקר ואהרן תפקד כשותף משני שצורף אליו [מלבי"ם].
בסיום הפסוק מופיע הצירוף הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. הפרשנים עומדים על כך שבניגוד לפסוק הקודם, שבו אהרן הוזכר ראשון, כאן משה מקדים את אהרן. ההסכמה הרווחת בקרב רוב הפרשנים היא שכאשר התורה עוסקת בייחוס ובתולדות, היא מקדימה את אהרן משום שהוא הבכור, אולם מרגע שמתחילה השליחות והדיבור אל פרעה, משה מקדים את אהרן בשל מעלתו הרוחנית העצומה, היותו מדבר עם ה׳ פנים אל פנים, והיותו מוביל השליחות בפועל. גישה נוספת מסבירה שמשה הוקדם כאן משום שבעיני פרעה הוא היה אדם מוכר וגדול בחכמתו עוד מימי קדם, בניגוד לאהרן [העמק דבר]. דעה אחרת גורסת כי חילופי הסדר בין הפסוקים נועדו ללמד ששני האחים היו שקולים זה לזה לחלוטין [אור החיים].
השימוש במילה ביחיד הוּא עבור שני אנשים בא ללמד כי הם פעלו כגוף אחד מלוכד [אור החיים], וכן כדי לחתום באופן סופי את פרשת היוחסין ולאשר את זהותם [ביאור יש"ר]. בנוסף, לשון היחיד מלמדת על יציבותם העמוקה: הם נותרו באותה צדקות ובאותה מסירות לשליחות מתחילת דרכם ועד סופה, ללא כל שינוי [רש"י, מזרחי, גור אריה].