המעבר בין תקופת האבות לתקופת יציאת מצרים טומן בחובו הבטחות עתיקות שממתינות להתממש. דברי ה' למשה כורכים את ההתגלות ההיסטורית אל האבות עם שבועה בלתי ניתנת לביטול, אשר מהווה את המנוע המרכזי לגאולת ישראל כעת.
הפרשנים נדרשים להבנת מילת הקישור וְגַם, ושואלים כיצד היא מתחברת לדברים שנאמרו קודם לכן. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מחברת את הפסוק להתגלות בשם "אֵל שַׁדָּי" המוזכרת בפסוק הקודם. משמעות הדברים היא שאף על פי שה' לא נגלה לאבות בשמו המפורש, הוא אינו פטור מקיום הבטחתו; גם כשנראה להם באל שדי, הוא הציב והעמיד להם ברית יציבה [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה]. במקביל, יש המפרשים את המילה הֲקִמֹתִי לא כיצירת ברית חדשה, אלא כשמירה וקיום של הבטחה קיימת, כך שהיא נשארת תמיד בתוקף לפני ה' [קאסוטו], או כביטוי של שבועה מוחלטת [חזקוני]. דעה ייחודית אחת קוראת מילה זו בלשון עתיד, כלומר "וגם אקים" [קונטרס חיבה יתירה].
אזכור הברית מהווה סיבה מרכזית לגאולה [ספורנו]. להבטחה זו יש תפקיד כפול: כלפי שמיים, היא מוכיחה שהגאולה אינה תלויה בתנאי, ולכן גם אם בני ישראל חטאו והיו שקועים בטומאת מצרים, הברית שומרת עליהם והגאולה תתקיים בהכרח [ביאור יש"ר, דברי דוד]. כלפי משה, הידיעה שה' כביכול "חייב" לקיים את שבועתו, נועדה לחזק את ידיו כדי שלא יירתע לאחור מול קשיות ליבו של פרעה או מול קריעת ים סוף [אור החיים].
מתוך הדברים עולה נימה של תוכחה סמויה כלפי משה. ה' מציין שהוא נדר לאבות אך עדיין לא קיים את הבטחתו [רש"י]. למרות זאת, האבות מעולם לא הרהרו אחר מידותיו של ה', לא דרשו לדעת את שמו, והאמינו בו באמונה שלמה גם כשהיו צריכים לשלם ממון רב כדי לקנות חלקות קבר או שדות בארץ המובטחת. לעומתם, משה דרש לדעת את שם ה' כבר בתחילת שליחותו, וכבר בקושי הראשון מיהר להתלונן ולשאול מדוע הרע לעם [רמב"ן, בכור שור, חומש קה"ת].
ביחס להבטחה לָתֵת לָהֶם, מתעוררת השאלה מדוע נאמר "להם", הרי הארץ ניתנה לזרעם ולא לאבות עצמם. גישה אחת מסבירה שהכוונה היא לנתינה לבניהם, שכן הזרע נחשב כהמשך ישיר של האבות [אבן עזרא, הטור הארוך]. לעומת זאת, גישה מדרשית רואה במילים אלו הוכחה מהתורה לתחיית המתים, שכן ההבטחה לתת את הארץ לאבות עצמם מלמדת שהם עתידים לחזור לחיים ולנחול את הארץ [תורה תמימה].
הפסוק מרחיב ומתאר את ארץ כנען בתור אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ. כפילות זו אינה מקרית. ראשית, היא באה לרמוז למשה ששנות הגלות והגרות החלו להימנות כבר מימי האבות, מלידת יצחק, ולכן משה לא צריך לחשוש שהזמן טרם הגיע, שכן תקופת השעבוד שנקבעה מראש אכן הסתיימה [פני דוד, אור החיים]. שנית, תיאור זה מצביע על אופיים המיוחד של האבות ושל הארץ; האבות חיו בארץ כתושבים ארעיים משום שעיקר משכנם היה בעולם הרוחני העליון, ולכן דווקא ארץ זו, שהיא ארץ של השגחה פרטית ונבואה, מתאימה להם ולזרעם [מלבי"ם, העמק דבר]. עם זאת, יש המציינים שמבחינה מעשית, ישיבתם של האבות בארץ הייתה ישיבת קבע ולא רק ישיבת ארעי [ברכת אשר].