משה עומד לפני ה' ומביע היסוס עמוק לקראת שליחותו למלך מצרים, תוך שהוא מציג את מגבלותיו האישיות כחסם להצלחת התפקיד. רגע זה חושף את הפער בין המשימה הלאומית הכבירה לבין תחושת חוסר המסוגלות של השליח.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאמירה זו איננה התרחשות חדשה, אלא חזרה מדויקת על טענתו של משה שהוזכרה כבר קודם לכן. התורה הפסיקה את הרצף העלילתי כדי לשלב את רשימת היוחסין של השבטים, במטרה להציג באופן רשמי מי הם משה ואהרן בטרם יבואו לדבר עם פרעה. כעת, הכתוב משתמש בטכניקה של חזרה על הראשונות כדי לחדש את הרצף בדיוק בנקודה שבה נעצר [רש"י, רשב"ם, חזקוני, אבן עזרא, מזרחי, מלבי"ם]. חזרה זו נועדה לקשר באופן ישיר בין הקושי של משה לבין תשובתו המפורטת של ה' המופיעה מיד לאחר מכן, בה אהרן ממונה לשמש לו לפה [חזקוני, קאסוטו]. מנגד, ישנה דעה ולפיה ה' פשוט לא השיב למשה בפעם הראשונה שבה טען זאת, ולכן משה נאלץ לחזור על טענתו פעם נוספת [אבן עזרא].
כאשר משה מעיד על עצמו עֲרַל שְׂפָתַיִם, הכוונה היא ששפתיו אטומות וסגורות, והוא סובל מכבדות פה ומגמגום [צאינה וראינה]. עולה השאלה מדוע משה מעלה את הטענה הזו שוב בשלב זה. ההסבר לכך הוא שבציווי הקודם, ה' פנה אל משה ואהרן יחד, ולכן משה שתק מתוך הנחה שאהרן הוא זה שידבר בפועל. אך כעת, משהופנתה הקריאה ללכת אל פרעה למשה לבדו, הוא נזעק וטוען כי איננו ראוי לדבר אפילו בפני העם, קל וחומר בפני מלך [רבנו בחיי, צאינה וראינה].
ההיגיון הפנימי בטענתו של משה בנוי מקל וחומר: אם בני ישראל, שהשליחות נועדה כולה לטובתם ולהצלתם, לא הקשיבו לו בגלל פגמו בדיבור, וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה? [שפתי חכמים]. מעבר לכך, משה סבור כי הופעה בפני מלך דורשת כבוד ורהיטות. הוא חש בזוי ונקלה, שכן אין זה מכבודו של מלך מצרים להקשיב לאדם עילג המגמגם תדיר. טענה זו אינה נובעת מסירוב גרידא, אלא משפלות רוח וענווה עצומה של משה, המעוררת את רחמי ה' שמבטיח לרפא אותו ולהיות עם פיו [העמק דבר, בעל הטורים].