לאחר שמשה חווה תחושת חוסר מסוגלות וכישלון מול העם, ה' פונה אליו שוב ומחדש את שליחותו [רש"ר הירש]. אף על פי שבני ישראל אינם פנויים כעת להקשיב לדברי משה ולשאוב מהם נחמה בשל סבלם, הפעולה האלוהית אינה נעצרת. הגיעה העת לפנות ישירות וללא דיחוי אל שורש הבעיה – אל פרעה [קאסוטו]. מעניין לראות כי ציווי זה מופנה למשה לבדו; בעוד שאהרן צורף אליו קודם לכן כדובר מול בני ישראל בעקבות חששותיו של משה, השליחות לעמוד מול מלך מצרים מוטלת כאן על משה בעצמו [מלבי"ם]. עם זאת, משה ואהרן יחדיו הם אלו שנבחרו לעמוד מול פרעה ולהכותו, שכן בכל מנהיגי ישראל לא נמצאו אנשים הראויים כמותם למשימה כבירה זו [שפתי כהן].
הפרשנים דנים בהרחבה במשמעותה של המילה לֵּאמֹֽר בפסוק. הגישה המרכזית, המיוצגת על ידי [רמב"ן] ו[הטור הארוך], דוחה את ההבנה המקובלת לפיה משמעות המילה היא ציווי להעביר את הדברים לאנשים אחרים. לשיטתם, המילה באה להורות על בירור העניין: ה' דיבר אל משה באמירה גמורה, ברורה ומוחלטת, ללא ספקות, רמזים או חידות, כפי שמאפיין את רמת נבואתו הייחודית של משה.
מנגד, יש המפרשים כי המילה פשוט מציינת שהדיבור כוון ישירות אל משה [אבן עזרא], או שהיא משמשת כפתיח והקדמה לתוכן הדיבור שעומד להיאמר מיד לאחר מכן, בדומה לסימן פיסוק המציין תחילתו של ציטוט [אבי עזר].
גישה נוספת רואה במילה זו הוראה מדויקת למשה כיצד להתבטא. ה' מצייד אותו לקראת המעמד המורכב שבו אדם מן השורה עומד לפני מלך, ומנחה אותו לומר דברים נוקבים שיחדרו ללבו של פרעה ויאלצו אותו להוציא את העם מתחת ידו. הציווי להמשך הדרך טומן בחובו הבטחה שפרעה לא רק יאפשר להם ללכת בשתיקה, אלא יגרש אותם בעצמו ובאופן פעיל [אור החיים].
מבחינה דקדוקית ומסורת הקריאה, האות למ"ד במילה לֵּאמֹֽר מנוקדת בדגש חזק. תופעה זו מתרחשת בעקביות בכל פעם שהמילה מופיעה בתורה מיד לאחר השם "משה", בשונה ממקרים שבהם היא מופיעה לאחר שמות אחרים כדוגמת אהרן, אז היא נכתבת ללא דגש [מנחת שי, אבי עזר].