לאחר הפסקה ברצף העלילה, מתחדש הציווי האלוהי לעמוד מול שליט מצרים, תוך הדגשת הקשר הישיר והבלעדי שבין ה' לנביאו. פסוק זה מחזיר את המוקד אל השליחות המרכזית ונועד להבהיר למשה את מהות תפקידו מול ההנהגה המצרית.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילים וַיְדַבֵּר ה' אינן מציינות נבואה חדשה, אלא חוזרות אל הציווי שכבר נאמר למשה קודם לכן. התורה כופלת את הדברים משום שהעלילה נקטעה לצורך פירוט ייחוסם של השבטים, וכעת היא שבה למסלולה כדי לחדש את רצף הסיפור [רש"י, שד"ל, קאסוטו]. מנגד, יש הסבורים כי הכתוב מתמצת כאן את השיחה שהתקיימה עוד במעמד הסנה, ומסדר אותה במקום זה כדי לרכז את כל המהלכים מול פרעה לרצף עלילתי אחד [בכור שור].
אולם, מול גישות אלו, ישנה דעה כי מדובר בציווי חדש לחלוטין. בתחילה סבר משה כי הוא ואהרן יחלקו בנטל השליחות באופן שווה וכי שניהם ידברו, כפי שמקובל כשנשלחים שני שליחים. אך בפסוק זה מבהיר לו ה' כי הוא לבדו נבחר להיות השליח המרכזי שיישא את דבר ה' לפרעה [הכתב והקבלה].
ההכרזה אֲנִי ה' נושאת משמעות כפולה. מצד אחד, זוהי הבטחה מחזקת: אני הוא שראוי לשלוח אותך, ובידי הכוח לקיים ולהוציא אל הפועל את דברי שליחותי [רש"י]. מצד שני, זוהי תזכורת להצהרת הגאולה הגדולה שה' מסר למשה מוקדם יותר [קאסוטו].
כאשר ה' מצווה דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה... אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ, הוא מדגיש את נוכחותו המלאה. משה נדרש להעביר לפרעה את המאמר האלוהי המדויק כפי שהוא, בעוד אהרן אחיו יופקד על מלאכת ההסברה והפירוש. לאור זאת, טענתו של משה כי הוא מתקשה בדיבור מאבדת ממשמעותה, שכן השכינה עצמה היא שמדברת מתוך גרונו, והדברים יוצאים ממנו טהורים ומזוקקים [העמק דבר].
רובד נוסף ועמוק לקושי של משה לדבר מוסבר בכך שדווקא בשל מדרגתו הרוחנית העצומה, הוא חש אטימות וחסימה. משה, שזכה להתגלות אלוהית בהירה וגבוהה מכל נביא אחר, הפך את פיו לכלי קודש. משכך, פיו אינו ראוי עוד לשמש ככלי חול ולדבר עם מלך רשע כפרעה. זו הסיבה שאהרן, שנבואתו הייתה במדרגה רגילה, משמש כדובר, בעוד כוח הדיבור הישיר של משה נשמר ונגנז לרגע השיא של מתן תורה, שם ידברו שפתיו דברי קדושה בלבד [שפתי כהן].