שמות, פרק ו׳, פסוק י״ח

רשימת היוחסין של שבט לוי מתמקדת באופן מדוקדק בענף המשפחתי שעתיד להנהיג את העם ולעצב את קורותיו, תוך השמטת משפחות שאינן לוקחות חלק פעיל בסיפור המקראי.

הכתוב מונה את ארבעת בְנֵי קְהָת, אולם בהמשך מפורטים רק צאצאיהם של עַמְרָם וְיִצְהָר וכן עֻזִּיאֵל, ואילו בניו של חֶבְרוֹן אינם מוזכרים כלל. הפרשנים מסכימים כי השמטה זו אינה מקרית ואינה מעידה על כך שלא היו לחברון בנים. התורה בוחרת לפרט רק את שמות הצאצאים שיש בהם צורך להבנת אירועים עתידיים בתורה: בני עמרם מוזכרים בזכות אהרן ומשה, בני יצהר בשל פרשת קורח, ובני עוזיאל לקראת תפקידם של מישאל ואלצפן. לעומת זאת, משפחות שלא אירע בהן מעשה מיוחד, כדוגמת בני חברון או בני איתמר, הושמטו מכאן.

על אף מרכזיותה של משפחת עמרם, שמה של מרים נעדר מרשימה זו ומופיע לראשונה רק בשירת הים. הסיבה לכך היא שמרים התנבאה על לידת מושיען של ישראל, ומאז עמדה מרחוק והמתינה בסתר. נבואתה הגיעה לכדי מימוש שלם רק עם טביעת המצרים בים, ועל כן רק אז היא יוצאת ממקום סתרה ומוזכרת בשמה [ברכת אשר על התורה].

בסוף הפסוק מצוין גילו של קהת: וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה. אזכור שנות חייו נובע ממעמדו החשוב כסבם של משה ואהרן, שלוחי ה' [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, פירוט השנים משמש מפתח להבנת החישוב הכולל של שנות גלות מצרים. קהת היה מבין היורדים למצרים, ואם נחבר את כל שנות חייו, יחד עם שנותיו של עמרם בנו ושמונים שנותיו של משה, נגלה שהסכום אינו מגיע לארבע מאות שנה, שכן שנות הבנים נבלעות וחופפות לשנות האבות. מכאן נלמד שארבע מאות שנות הגלות שהובטחו לאברהם אינן נמנות מירידת מצרים בלבד, אלא תחילתן עוד מיום היוולדו של יצחק [רש"י].