ההתגלות האלוהית למשה חושפת את הכוחות המניעים מאחורי הגאולה הקרבה. גאולת ישראל אינה נובעת מסיבה אחת בלבד, אלא משילוב של מחויבות להבטחות העבר, תגובה למציאות הקשה של השעבוד, ורחמים עמוקים על סבלו של העם.
המילים וְגַם אֲנִי מקשרות את הפסוק להבטחות הקודמות. הפרשנים מסבירים כי כשם שה׳ הציב והעמיד את הברית עם האבות, כך מוטלת עליו החובה לקיימה, והבטחה זו עומדת בעינה גם אם ישראל חטאו [רש"י, מזרחי, גור אריה, דברי דוד]. מנגד, יש המפרשים את המילה "אני" כפנייה אישית למשה, שבה ה׳ מבהיר לו: אינך היחיד ששומע ומשתתף בצערם של ישראל; גם אני כואב את כאבם, ואינך רחמן יותר ממני [העמק דבר]. גישה נוספת רואה במילים אלו ציון של סיבה חדשה לגאולה: מעבר לזכות האבות ולתפילות הרשמיות, ה׳ שמע את זעקת הכאב הטהורה של העם, זעקה שנבעה מתוך מצוקה וחזרה בתשובה [אבן עזרא, ספורנו, אור החיים, הטור הארוך, קאסוטו].
המילה נַאֲקַת מתפרשת כצעקה ואנחה [ביאור שטיינזלץ], אך יש המדגישים כי זוהי זעקה של כאב עצום, כקולו של אדם גוסס, המעידה על כך שהעבודה הקשה הפילה בהם חללים [אור החיים, מלבי"ם].
הפסוק מדגיש את הסבל דרך המילים אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם. המילה מַעֲבִדִים (הכתובה במקור ללא האות יו"ד) רומזת לכך שהמצרים עשו אותם לעבדים בפועל והשתעבדו בהם באכזריות [שפתי כהן]. פרשנים רבים מסבירים שהדגש כאן הוא על כך שהמצרים החמירו את השעבוד מעבר לגזירה האלוהית המקורית. בעוד שהגזירה הייתה רק שיהיו גרים או משועבדים, המצרים הוסיפו מיוזמתם עבודת פרך ועבדות שלא כדין, ועל עוול ספציפי זה צעקו בני ישראל [נחל קדומים, פרדס יוסף, דברי דוד].
בעקבות שמיעת הנאקה, מצהיר ה׳: וָאֶזְכֹּר אֶת־בְּרִיתִי. בְּרִיתִי היא הברית שנכרתה עם האבות [ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפסוק זה מתייחס ספציפית ל"ברית בין הבתרים". הסיבה לכך היא שצעקת העם על השעבוד עוררה את החלק באותה ברית שבו הבטיח ה׳ לאברהם: "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי". כלומר, זכירת הברית היא ההחלטה לשפוט ולהעניש את המצרים על שעבודם באמצעות מכות ונסים גלויים [רש"י, מלבי"ם, מזרחי, גור אריה, משכיל לדוד]. דעה אחרת גורסת כי הברית המוזכרת היא ההבטחה לתת לישראל את הארץ. מתוך שצעקו על סבלות מצרים, התעורר הצורך לתת להם ארץ משלהם כדי שלא ישתעבדו לאומה אחרת, ורחמי ה׳ הקדימו את זמן קיום ההבטחה הזו [אור החיים, לבוש האורה].
באשר לקשר שבין שמיעת הזעקה לזכירת הברית, קיימות מספר גישות. יש הסבורים כי הצעקה והסבל הם אלו שהפכו את ישראל לראויים לגאולה וגרמו לה׳ לזכור את הברית [ספורנו, קאסוטו, גור אריה]. לעומתם, יש הטוענים את ההיפך: רק בזכות קיומה של הברית מראש, פנה ה׳ לשמוע את זעקתם [יריעות שלמה]. גישה ייחודית נוספת מציעה שהסבל והשעבוד לא היו רק אסון טבעי או מקרי, אלא תהליך מכוון בהשגחה עליונה שנועד להוביל לקיומה של הברית [העמק דבר, רש"ר הירש].
בסופו של דבר, כאשר מופיע לשון "זכירה" אצל ה׳, הדבר מורה תמיד על כך שהגיע יום הגמול והביצוע. בכך מבהיר ה׳ למשה שגאולתם קרובה ולא תאחר, ואין לו כל סיבה לחשוש [ביאור יש"ר].