לאחר שמשה הטיח כלפי מעלה את טענתו על כך שמאז שליחותו לפרעה מצבם של ישראל רק החמיר, עונה לו ה' בתשובה מורכבת המכילה נחמה, תוכחה והסבר על דרכי ההשגחה.
המילה הפותחת עַתָּה מהווה מענה ישיר לשאלתו של משה. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שההחמרה בשעבוד אינה תקלה, אלא סימן מובהק להתקרבות הקץ. ממש כפי שהחלק החשוך ביותר של הלילה הוא זה הסמוך לעלות השחר, וכפי שחולה נוטה למות חווה התחזקות רגעית לפני קצו, כך פרעה מרכז את כל כוחותיו האחרונים רגע לפני מפלתו [כלי יקר]. יתרה מכך, מכיוון שישראל לא השלימו את מכסת ארבע מאות שנות השעבוד שנגזרו עליהם, קושי השעבוד והוספת הסבל נועדו להשלים את החסר בזמן קצר יותר, וכך לאפשר את הגאולה באופן מיידי [כלי יקר, מלבי"ם].
פרשנים אחרים רואים במילה עַתָּה התייחסות למצב הייאוש. דווקא עכשיו, כשאפסה כל תקווה אנושית ואפילו משה עצמו התייאש וטען "והצל לא הצלת", זהו הרגע המדויק לגאולה. כעת יהיה ברור לכל שזוהי פעולה אלוהית טהורה ללא כל עזרת בשר ודם [רש"ר הירש, פרדס יוסף, ביאור יש"ר].
לצד ההרגעה, טמונה במילים עַתָּה תִרְאֶה גם תוכחה אישית וגזירה קשה על משה. הפרשנים מסכימים כי ה' מוכיח את משה על כך שהרהר אחר מידותיו ופקפק בהשגחתו, בניגוד לאברהם אבינו שלא הרהר גם כשהצטווה לעקוד את יצחק. העונש המרומז כאן הוא שמשה יזכה לראות רק "עתה" את מה שייעשה לפרעה, אך לא יזכה להיכנס לארץ ישראל ולראות את מה שייעשה למלכי כנען [רש"י, גור אריה, שפתי חכמים]. עם זאת, יש המלמדים זכות על משה ומסבירים שהוא הטיח דברים כלפי ה' בכוונה תחילה, כדי לשתף את עצמו בחטאם של ישראל שאיבדו את אמונתם, ובכך להקל מעליהם את כעסו של ה' [תורה תמימה].
בהמשך הפסוק, הכתוב כופל את הביטוי בְיָד חֲזָקָה, והפרשנים מציעים הבחנה מרתקת בין שתי ה"ידיים" הללו כדי למנוע כפילות:
בחלקו הראשון של המשפט, כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם, הכוונה היא לידו החזקה של ה' שתכביד על פרעה ותאלץ אותו לשלח את ישראל [רש"י, קאסוטו, חזקוני].
לעומת זאת, בחלקו השני של המשפט, וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם, הכוונה היא לידו החזקה של פרעה שתופעל כלפי עם ישראל. כלומר, לא רק שפרעה יסכים לשלחם, אלא שהוא והמצרים יגרשו אותם בכוח ובעל כורחם, עד שלא יספיקו אפילו להכין צידה לדרך [רשב"ם, ספורנו, בכור שור]. פירוש זה מדגיש שגם בקרב בני ישראל היו כאלה שהתעצלו, חששו או חסרו אמונה, והיה צורך ביד חזקה שתגרש גם אותם החוצה [העמק דבר, רש"ר הירש].
מבחינה משפטית, יש המבארים שהגירוש האקטיבי על ידי פרעה היה הכרחי. מאחר שמידת הדין קטרגה שישראל טרם השלימו את שנות השעבוד שנגזרו עליהם, ה' סובב את פני הדברים כך שפרעה עצמו יגרש אותם. על פי הדין, אדון המגרש את עבדו ופוטר אותו מעבודתו, משחרר אותו לחירות, ובכך נדחתה התביעה המשפטית נגד יציאתם המוקדמת [רא"ש].