משה ניצב מול ה' עם טענה נועזת וכואבת. לאחר שהתגבר על פקפוקיו והקדיש את עצמו לשליחות, הוא מתעמת עם המציאות הקשה שבה התערבותו רק העמיקה את סבלם של ישראל. שאלותיו הקשות משקפות את המתח שבין הבטחות ה' לגאולה לבין המציאות המחמירה בשטח, ונובעות ממסירותו המוחלטת לתפקידו [קאסוטו].
המילים וּמֵאָז בָּאתִי מתייחסות לזמן שבו החל משה לדבר עם פרעה [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. יש המציעים כי משה רומז כאן גם לעברו הרחוק, כאשר בהיותו צעיר במצרים פעל כדי להעניק לישראל את יום השבת כיום מנוחה, וכעת הוא חושש שגזירת העבודה הקשה באה כהשלמה לאותם ימים שבהם שבת העם ממלאכה [חתם סופר]. הפועל הֵרַע מפורש כפועל יוצא בבניין הפעיל, שמשמעותו כי פרעה הרבה והוסיף רעה על גבי הסבל והשעבוד שכבר היו קיימים ממילא [רש"י, אבן עזרא, ביאור יש"ר, ברכת אשר].
הפרשנים מתמודדים עם שאלה מרכזית: הרי ה' כבר הודיע למשה מראש שפרעה יסרב לשלח את העם, אם כן, מדוע משה מתרעם?
גישה אחת מסבירה שמשה אכן לא ציפה לשחרור מיידי, אך הוא הניח שמעצם תחילת המשא ומתן, עול השעבוד יתחיל להקל. במקום זאת, המצב רק החמיר [אבן עזרא בטור הארוך, רלב"ג, בכור שור, ביאור שטיינזלץ]. לפיכך, טענתו וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אינה מתייחסת לעיכוב ביציאת מצרים, אלא לכך שה' לא מנע את הגזירה החדשה והאכזרית של מניעת התבן [הכתב והקבלה], או שה' לא הציל את שוטרי ישראל שהוכו באכזריות [ספורנו].
גישה אחרת גורסת כי משה הבין שיידרשו מכות כדי להכניע את פרעה, אך הוא ציפה שהן ינחתו עליו מיד בזו אחר זו. כאשר חלפו מספר ימים שבהם המצב רק הדרדר וה' לא פעל, חשש משה שהגאולה עוד רחוקה ושהוא נשלח מוקדם מדי [רמב"ן בטור הארוך, ביאור יש"ר].
רובד נוסף בטענתו של משה נוגע לכבוד שמים. בהדגישו את המילים לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, משה מצביע על כך שהחמרת השעבוד אינה רק התאכזרות לעם, אלא פגיעה ישירה בה'. פרעה התמלא חמה דווקא משום שמשה דיבר בשם ה', ומעשיו נובעים משנאה וזלזול כלפי שמיא. משה טוען כי גם אם ישראל אינם ראויים לגאולה מצד עצמם, על ה' להתערב מיד כדי להגן על כבודו שלו מפני המלך הרשע שמנאץ את שמו [אור החיים, העמק דבר, מלבי"ם]. עיכוב ההצלה, מזהיר משה, עלול להוביל לייאוש ולמיעוט אמונה בכוחו של ה', הן אצל פרעה והן בקרב ישראל [העמק דבר].