תגובתו של מלך מצרים חושפת את המניעים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים שעמדו בבסיס השעבוד, ומעבירה את הדיון משאלות של אמונה לשיקולי מדינה קרים. כפילות הפועל "ויאמר" בתחילת הפסוק, לאחר שכבר הופיע בפסוק הקודם, רומזת כי דברים אלו לא נאמרו למשה ואהרן בקול רם. אלו הם למעשה הרהורי לבו של פרעה וחישוביו הפנימיים, שאותם הסתיר מטעמי כבוד המלכות [קאסוטו].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפרעה מונע מחרדה כלכלית עמוקה. מאחר שמדובר בכוח אדם עצום בגודלו, כל השבתה של העבודה, ולו לזמן מועט של ימי חג והליכה במדבר, תגרור אחריה הפסד מלאכה אדיר ונזק קריטי לאוצר הממלכה [רש"י, רלב"ג, שד"ל, אור החיים, שפתי כהן]. מעבר להפסד הכלכלי, פרעה מזהה סכנה ביטחונית. עצירת העבודה מעניקה לעבדים זמן פנוי, והבטלה עלולה להוביל לשעמום, למחשבות מרידה ולפריקת עול [שד"ל, ביאור יש"ר, שפתי כהן]. הופעתם של משה ואהרן גרמה לכך שפתאום אותם אנשים פשוטים, המכונים בגנאי עַם הָאָרֶץ, החלו להרגיש חשובים ומכובדים ולדמות עצמם לאנשי מעלה. משום כך המילה רַבִּים אינה מתארת כאן רק כמות, אלא מעמד של חשיבות (מלשון שרים ורבנים). תחושת חשיבות פתאומית זו היא שגורמת להם לזלזל בעבודה ולהתרפות ממנה [הכתב והקבלה].
בעוד שרוב המפרשים מבינים כי הצירוף עַם הָאָרֶץ מתייחס לעבדים העברים [שטיינזלץ], קיימת גישה מרתקת המזהה אותם דווקא עם אזרחי מצרים. לפי קו מחשבה זה, אוכלוסיית מצרים גדלה מאוד, וקיומה של המדינה נשען על עבודתם המאומצת של האזרחים. פרעה חושש שאם יעניק שבוע חופש לעבדים העברים, הדבר יעורר תסיסה בקרב מעמד הפועלים המצרי שידרוש תנאים דומים, מה שיוביל לקריסת המדינה [רש"ר הירש]. בהתאם לכך, המילים וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם אינן מכוונות לעבדים, אלא למצרים עצמם. כלומר, משה ואהרן מנסים להשבית את המצרים מלהטיל סבל ועומס על ישראל, ובכך הם פוגעים בסדר החברתי והשלטוני של הממלכה [העמק דבר].
מזווית פילוסופית ומשפטית, נראה שפרעה מנהל ויכוח סמוי עם משה ואהרן סביב שאלת הסבל. מול הטענה המוסרית שיש לשחרר את העבדים בשל צערם, טוען פרעה כי כבודו כמלך וכבודם של המוני המצרים – הנהנים ומתכבדים משעבוד ישראל – גוברים על הסבל של העבדים. בנוסף, הוא רואה עצמו כמוחזק חוקית בעם ובעבודתם, ודוחה כל ניסיון להפקיע אותם מרשותו [פני דוד].
לבסוף, דברי פרעה מהווים גם מענה לאיום שהשמיעו משה ואהרן בפסוק הקודם, פן יפגע בהם ה' בדבר או בחרב. פרעה מבטל את האיום בציניות: גם אם תפרוץ מגפה, העבדים כה רַבִּים עד שאובדן של חלק מהם כלל אינו מורגש ואינו מדאיג אותו. אדרבה, דווקא בגלל כמותם העצומה הם אינם חוששים מסכנות, והפסקת עבודתם רק תרכך את לבם ותגרום להם להתלונן יותר [אבן עזרא, אור החיים].