בתגובה לדרישתם של משה ואהרן לשחרר את העם, בוחר מלך מצרים להחריף את תנאי השעבוד במטרה למנוע מהעברים להטות אוזן לתקוות הגאולה. החמרת התנאים נועדה לשבור את רוחם ולגרום להם להתמקד בהישרדות יומיומית, במקום ברעיונות של חירות.
ההדגשה כי הגזרה ניתנה בַּיּוֹם הַהוּא נושאת משמעות כפולה. מצד אחד, פרעה ביקש להמחיש באופן מיידי כי ההרעה בתנאים היא תוצאה ישירה של בקשת משה ואהרן [קאסוטו]. מבחינה פסיכולוגית, פרעה הבין שצרה פתאומית וקשה תסיח את דעתם של בני ישראל ותשכיח מהם את מוראות העבר ואת תקוות העתיד, שכן יום אחד של עול כבד מספיק כדי לשבור את מחשבתם [אור החיים]. מנגד, יש המפרשים כי באותו יום כינס פרעה את יועציו ורק לאחר מכן יצאה הגזרה [העמק דבר]. פרשנות נוספת רואה בביטוי זה רמז לכך שזהו למעשה יומו האחרון של השעבוד הקשה, שכן למחרת כבר החלו מכות מצרים שהפקיעו את עול העבודה, והעם לא הספיק להשלים את מכסתו רק משום שהיה עסוק בשמיעת בשורת הגאולה ממשה [אור החיים].
לצורך יישום הגזרה, פרעה פונה לשני דרגים בהנהגת העבודה: הַנֹּגְשִׂים וכן שֹׁטְרָיו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי קיימת חלוקה ברורה בין השניים. הנוגשים היו ממונים מצריים מטעם השלטון, שתפקידם היה לרדות בעם ולדרוש את מכסת העבודה בכוח. תחתיהם פעלו השוטרים, שהיו פועלים מומחים ומנהלי עבודה מבני ישראל עצמם. היחס ביניהם היה דומה למערכת משפטית ואכיפתית: הנוגש קובע את הדרישה, והשוטר הוא כלי הביצוע שאוכף אותה בשטח [רשב"ם, רש"ר הירש]. מבחינה מספרית, על כל עשרה פועלים מונה שוטר ישראלי אחד, ועל כל עשרה שוטרים פיקח נוגש מצרי [אלשיך].
ההוכחה המרכזית לכך שהנוגשים היו מצרים והשוטרים ישראלים, טמונה בהמשך הסיפור: כאשר מכסת הלבנים לא הושלמה, היו אלה השוטרים הישראלים שספגו את המכות והלכו לצעוק אל פרעה, ולא הנוגשים שנותרו חסינים [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, דברי דוד]. מסירות נפשם של השוטרים הישראלים, שהעדיפו לספוג מהלומות ולא להכות את אחיהם, זיכתה אותם לימים להפוך לשבעים הזקנים שהרכיבו את הסנהדרין [צאינה וראינה]. עם זאת, קיימת דעת מיעוט הסבורה כי המילה "שוטריו" מתייחסת לשוטרים מצרים שמינה פרעה עצמו למשימה זו, ולא לשוטרים מקרב העם [העמק דבר].
הפועל וַיְצַו מלמד על אזהרה וזירוז, שכן פרעה ידע שיהיה קשה לאכוף גזרה כה אכזרית ללא שימוש באלימות [העמק דבר]. כאן מתגלה עורמתו הפוליטית של פרעה: הוא בוש לקחת אחריות ישירה על הפסקת אספקת התבן, ולכן ניסח את פקודתו בתחכום. הוא ציווה על הנוגשים המצרים רק להפסיק לתת את התבן, כאילו הדבר נעשה מיוזמתם, ואילו על השוטרים הישראלים הטיל את המשימה הקשה לֵאמֹר לעם שעליהם ללכת לקושש את החומר בעצמם. מטרתו הייתה שהבשורה הרעה תגיע לעם דרך אחיהם, מתוך טקטיקה של התחלה רכה וסוף קשה [אלשיך].
יתרה מזאת, פרעה נקט בהונאה כאשר ציווה עליהם לאסוף "תבן" (קש חתוך המשמש לטיט ולמאכל בהמות) ולא "קש" (שיבולים שלמות מן ההפקר). מאחר שתבן חתוך אינו מצוי בטבע, נאלצו בני ישראל לכתת את רגליהם לתוך בתי המצרים ושדותיהם כדי לקחת תבן מוכן. תחבולה זו נועדה למנוע צעקה והתנגדות מיידית מצד השוטרים, שכן בתחילה נדמה היה שאפשר למצוא את החומר הנדרש בנקל [מלבי"ם]. אולם, למרות ניסיונו של פרעה לגלגל את האחריות, הנוגשים והשוטרים סירבו לייחס את הרוע לעצמם, וכאשר העבירו את ההנחיה לעם, הם הדגישו במפורש כי זוהי גזרת המלך ישירות [אלשיך].