המפגש בין מנהיגי ישראל לשליט מצרים עובר משיח תיאולוגי לעימות פוליטי ומעשי נוקב. פרעה מבטל את דרישתם הרוחנית של משה ואהרן, ורואה בה איום מסוכן על הסדר הכלכלי והחברתי של האימפריה. בתחילה הוא פונה אליהם בשמם מתוך כבוד למעמדם כזקני העם [רמב"ן], אך עד מהרה דבריו מקבלים נימה צינית ולעגנית. הוא מתייחס לטענותיהם כאל תכסיס פוליטי, אשליות שווא או ניסיון הסתה למרד [רש"ר הירש, ביאור יש"ר].
המילה לָמָּה אינה משמשת כאן כשאלה לבירור תכלית, אלא כלשון גערה ונזיפה חריפה [קאסוטו]. יש המפרשים מילה זו במשמעות של "לחינם" או "הבל", כלומר פרעה מאשים אותם שדבריהם הם הבטחות שווא המפזרות אשליות ריקות [הכתב והקבלה]. גישה אחרת מציעה כי פרעה מפנה אליהם שתי טענות נפרדות: מדוע אתם, שאינכם משועבדים, מתערבים בסכסוך לא לכם, ומדוע דבריכם גורמים לתסיסה כה רבה בקרב ההמון [אור החיים, מלבי"ם].
בטענתו תַּפְרִיעוּ את העם, מציעים הפרשנים מספר גוונים של משמעות: ביטול וניתוק העם מעבודתו [רשב"ם, רש"י], בלבול ושיבוש דעתם [אבן עזרא], או החדרת רעיונות של חירות לראשי העבדים באופן שגורם להם להזניח את חובותיהם [שטיינזלץ]. מעניין לציין דעה שלפיה ההפרעה כלל אינה מופנית כלפי העבדים העבריים, אלא כלפי אזרחי מצרים, שעצרו את שגרת יומם והתבטלו ממלאכתם כדי לרכל ולשוחח על העימות הדרמטי שהתרחש בארמון [אלשיך].
השימוש במילה מִמַּעֲשָׂיו מדויק, שכן הוא אינו מתייחס בהכרח לעבודת הכפייה של המלך, אלא למלאכות הבית הפרטיות ולצורכי המחיה הבסיסיים של בני ישראל. השמועות על גאולה קרבה גרמו לעם להתעצל, לאהוב את הבטלה ולהזניח אפילו את פרנסתם האישית [הכתב והקבלה, מלבי"ם].
הציווי לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם מעורר דיון נרחב בקרב הפרשנים, לאור העובדה שמשה ואהרן, כבני שבט לוי, כלל לא היו משועבדים לעבודת הפרך. מתוך כך, מתפתחות מספר גישות מרכזיות להבנת כוונת פרעה:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששבט לוי אכן היה פטור משעבוד מצרים. לכן, פרעה מצווה על משה ואהרן לשוב לעסוק במלאכות הבית הפרטיות שלהם [רש"י, רשב"ם, ביאור יש"ר]. הפטור של שבט לוי מוסבר בדרכים שונות: יש התולים זאת בנוהג המקובל באומות לפטור את ההנהגה הרוחנית ואת החכמים מעבודת כפיים [רמב"ן, חומש קה"ת]. אחרים מסבירים זאת היסטורית, בכך שבני לוי סירבו להשתתף בעבודת ההתנדבות הראשונית שבאמצעותה פיתה פרעה את ישראל, או משום ששמרו על עצמם טהורים כדי לשאת את ארון הברית בעתיד [דעת זקנים, חזקוני, צאינה וראינה], ויש אף המציעים שבתיה בת פרעה היא שביקשה מאביה לפטור את שבטו של בנה המאומץ [משכיל לדוד]. מתוך מציאות זו של חירות, פרעה עוקץ אותם וטוען שרק בגלל שיש להם זמן פנוי, הם הוגים רעיונות על זבחים במדבר [רבנו בחיי].
גישה שניה גורסת כי פרעה כלל אינו פונה בשלב זה למשה ואהרן, אלא מסב את פניו אל זקני העם או אל המון בית ישראל שליוו אותם, ופוקד עליהם לשוב לעבודת המלך [רמב"ן, שד"ל, רלב"ג]. לחלופין, הוא פונה למשה ואהרן רק כנציגים של העם כולו, והסבלות שעליהם הוא מדבר הם סבלותיהם של ישראל [אבן עזרא]. הסבר נוסף לפטור של משה ואהרן מעבודת המלך נשען על גילם, שכן עבודת הכפייה הוטלה רק עד גיל שישים, והם כבר עברו גיל זה [הטור הארוך].
גישה שלישית וייחודית מפרשת את המושג סבלות לא כמשא פיזי, אלא כמשא של מנהיגות ורוח. לפי קו מחשבה זה, פרעה דורש ממשה ואהרן לחזור לעסוק בטובת הכלל ובהנהגה השקטה, במקום להפיץ שקרים [העמק דבר, רש"ר הירש]. לחלופין, מדובר בסבלנות רגשית; פרעה תובע מהם להמשיך לשאת את כאבם ואת צרת אחיהם בשתיקה ובאיפוק, כפי שעשו עד כה, ולא לעורר מהומות [הכתב והקבלה].