גזירתו החדשה של פרעה מסמנת נקודת מפנה בשיעבוד מצרים, ומעבירה את מוקד הקושי מעבודה פיזית גרידא ללוחמה פסיכולוגית ולוגיסטית. הפקודה לשלול מהעבדים את חומר הגלם הבסיסי למלאכתם, תוך דרישה לשמר את אותה תפוקת עבודה, נועדה לשבור את רוחם ולשבש את שגרת חייהם.
הפרשנים מסבירים כי הפעולה של לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים מתארת את תהליך הייצור המקובל במצרים, שבו היו מכינים לבנים מטיט או מבוץ היאור המעורב בחול. את הלבנים הללו היו מייבשים בחום השמש, ולעיתים שורפים אותן בכבשן כדי להקשותן [רש"י, ביאור יש"ר, קאסוטו]. מאחר שבניית עפר שניזוקה ממים חלשה יותר מבניית אבן, היה הכרחי לערבב בתוך הטיט תֶּבֶן כדי לחזק את התערובת, להקשיח אותה ולגרום לה להתלכד היטב [אבן עזרא, רשב"ם, שד"ל, קאסוטו]. התבן הוא למעשה קש ארוך שנקצר יחד עם השיבולים ונחשב לחומר זול ומצוי בשפע, ולכן עד לאותו רגע הוא סופק לעברים מן המוכן [שד"ל, שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, המילה תֶּבֶן שומרת על ניקוד הסגול שלה גם כאשר היא מופיעה בסוף הפסוק, בניגוד לכללי הניקוד הרגילים של מילים דומות [אבן עזרא, ברכת אשר על התורה].
הציווי לֹא תֹאסִפ֞וּן משמעותו "לא תוסיפו" [שטיינזלץ, קאסוטו]. עם זאת, כתיבת המילה עם האות אל"ף במקום וי"ו עוררה את תשומת לב הפרשנים. יש שראו בכך רמז לכך שגזירה קשה זו, של ייצור לבנים ללא אספקת תבן, התקיימה בפועל רק פעם אחת [רבינו חננאל, רבנו בחיי]. גישה אחרת רואה במילה זו עקיצה מרושעת מצד פרעה: הכוונה היא שלא יאפשרו לאף אדם "לאסוף" עבור העברים את התבן לערימות מסודרות, אלא יכריחו אותם לחפש אותו בעצמם [רש"ר הירש].
ההחלטה למנוע את התבן במקום פשוט להכפיל את מכסת הלבנים, נבעה ממניעים פסיכולוגיים ואסטרטגיים. דאגה וטרדה נפשית מתישות את האדם יותר ממלאכה פיזית קשה. פרעה הבחין שבני ישראל נוהגים להתאסף בימי המנוחה שלהם כדי להתחזק באמונה בה' ולשמוע דברי תוכחה. כדי לנתק אותם מכך, הוא גזר עליהם להתפזר ולשוטט ברחבי מצרים, במטרה למנוע מהם מחשבות על יראת שמים או חגים [פרדס יוסף, רש"ר הירש]. יתרה מכך, השילוח של העברים לשדות המצרים כדי ללקט שאריות, נועד ככל הנראה לעורר קטטות אלימות עם המקומיים שלא רצו לאפשר להם לקחת את התבן, ולפרעה לא היה אכפת כלל אם העברים ימצאו את מותם במהלך שיטוטים אלו [שד"ל, פרדס יוסף].
כעת נדרשו העברים לצאת אל השדות, כפי שנאמר וְקֹשְׁשׁוּ. משמעות המילה היא ללקט ולאסוף דברים מפוזרים, בדומה לאיסוף עצים דקים [רש"י, העמק דבר, מזרחי]. הפועל קשור גם לשורש קצץ, ומבטא חיפוש וגישוש אחר שאריות קצרות של קש שנותרו בשדה לאחר הקציר, שאותן נאלצו העברים לאסוף כדי שישמשו להם כתחליף לתבן הארוך שנמנע מהם [שד"ל, רש"ר הירש].
כל זה נדרש מהם תוך שמירה על אותה מכסת ייצור שהייתה נהוגה כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם. ביטוי זה הוא מטבע לשון שגור בפי בני אדם שמשמעותו "כפי שהייתם עושים עד הנה" [רש"י, גור אריה]. התוספת של המילה "שלשום" נועדה למנוע טעות; אילו היה נכתב רק "תמול", היה ניתן לחשוב שמדובר בציון זמן כללי של העבר, אך הצירוף המלא מדגיש שמדובר בשגרה רציפה וקבועה שהתקיימה ממש עד לרגע גזירת הפקודה החדשה [מזרחי, שפתי חכמים].