שוטרי בני ישראל, שנקלעו למצב בלתי אפשרי בין אחיהם הסובלים לבין הנוגשים המצרים, נוקטים צעד אמיץ ופונים ישירות אל השליט המוחלט של מצרים כדי למחות על חוסר הצדק שבגזירה החדשה. עצם הגישה של השוטרים אל המלך אינה מובנת מאליה. בניגוד למלכויות אחרות שבהן כניסה לא קרואה אל המלך גררה עונש מוות, במצרים יכלו התושבים לגשת אל פרעה ללא מתווכים. הבדל מהותי זה משקף גם את אופי הגלות המצרית, שהתמקדה בשעבוד ובעבדות ולא בהשמדה מוחלטת [קונטרס חיבה יתירה].
זעקתם של השוטרים, וַיִּצְעֲקוּ אֶל פַּרְעֹה, מנוסחת בצורה מנומסת ורוחשת כבוד למלך [אוהב גר]. הם מדגישים את נאמנותם ומסירותם בכך שהם מכנים את עצמם שוב ושוב עבדיו [קאסוטו]. עם זאת, תחת המעטה המנומס מסתתרת תלונה מרה. הם פותחים את טענתם במילה לָמָּה, אותה מילה ממש שבה השתמש פרעה עצמו כאשר גער במשה ובאהרן [קאסוטו].
בפנייתם, לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ, מעלים השוטרים מספר טענות. ראשית, הם מוחים על כך שהרעה פתאומית זו של תנאי ההעסקה מנוגדת לחלוטין למנהגו הקודם של המלך כלפיהם [אבן עזרא]. מאחר שהשוטרים לא ידעו את הסיבה האמיתית והעונשית שעמדה מאחורי הגזירה, הם סברו בטעות כי מדובר בהחלטה כלכלית שנובעת מקמצנות ומרצון של המלכות לחסוך בהוצאות [העמק דבר].
מעבר לכך, יש המפרשים שטענתם כוונה לעצם שעבודם בהשוואה למצרים. הם תמהו מדוע המלך מכביד את עולו דווקא עליהם, במקום להטיל את המלאכה הקשה על עבדיו המצרים, שהם אלו שחייבים באמת בבניית ערי המלכות [חומת אנך]. גישה נוספת מסבירה שהשוטרים הבינו כי כוונת פרעה המקורית הייתה שהאזרחים המצרים יספקו להם את התבן מבתיהם. לכן הם זעקו שהאשמה כלל אינה בהם, אלא באזרחים המצרים שמסרבים לתת את התבן שברשותם לצורך עבודת המלך. ממילא, המכות שהשוטרים סופגים על לא עוול בכפם הן חטא של העם המצרי עצמו, שמונע את התקדמות הבנייה [מלבי"ם].