שוטרי בני ישראל, שספגו בגופם את המכות שיועדו לאחיהם, זועקים מתוך מצוקה עמוקה. דבריהם משקפים את ההבנה המרה כי ההבטחה הראשונית לגאולה דווקא החמירה את מצבם, והפכה אותם לאויבי השלטון. השוטרים מבינים כי הכבדת העבודה אינה נובעת מצרכים כלכליים של מצרים, אלא מתוך רצון פוליטי לדכא את רוח המרד והחירות שעוררו משה ואהרן [שטיינזלץ].
בפנייתם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בהאשמה קשה: השוטרים אומרים למשה ואהרן כי כשם שהם טענו שה' ראה את עוניים של ישראל, כך הלוואי שיראה כעת את החמס והצרות שהם עצמם גרמו, וישפוט אותם על כך. עם זאת, יש המדגישים כי השוטרים לא איבדו את אמונתם בה', אלא דיברו מתוך קוצר רוח וסבל. הם האמינו שה' אכן נגלה למשה ואהרן, אך טענו שהשניים לא דיברו כהוגן אל פרעה ובכך עוררו את זעמו [ביאור יש"ר]. מנגד, יש הסבורים כי השוטרים חשדו שמשה ואהרן שיקרו לחלוטין לגבי ההתגלות [חומת אנך].
קיימת גם גישה מתונה יותר, לפיה הדברים נאמרו בדרך של כבוד: השוטרים מבקשים שכבוד ה' יתגלה על משה ואהרן שנית כדי להוכיח אותם על חוסר זהירותם. לפי פירוש זה, המילה וְיִשְׁפֹּט היא כפולה במשמעותה – בקשה שה' ישפוט את פרעה כדי לתקן את המצב, או שישפוט את משה ואהרן על פזיזותם [העמק דבר].
השוטרים ממשיכים ומטיחים: אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה. משמעות הביטוי היא שהפכתם אותנו לשנואים, נמאסים ופגומים בעיני המלך ועבדיו, כדבר שריחו רע. עד לבואם של משה ואהרן, ישראל אמנם סבלו, אך נחשבו לנכס כלכלי מועיל עבור המדינה. ברגע שהחלו לדבר על שחרור, הם הצטיירו בעיני המצרים כאנשים נרפים, חסרי נאמנות, שמבקשים להתחמק מחובותיהם, וכך הפכו ל"רקובים" מבחינה חברתית ומוסרית [רש"ר הירש, קאסוטו].
הפרשנים עומדים על העירוב החושי בפסוק, שכן לכאורה לא ניתן להריח דרך העיניים. יש המסבירים זאת מבחינה לשונית, משום שהביטוי "הבאיש את ריחו" הפך למטבע לשון מושאל שאיבד את משמעותו המקורית הקשורה לאף, ולכן ניתן לחברו לראייה [קאסוטו]. אחרים מסבירים זאת מבחינה אנטומית ופילוסופית, שכן כל חמשת החושים מתחברים במקום אחד במוח האדם, ולכן המקרא מחליף לעיתים בין הרגשה אחת לשנייה, בדומה לביטוי "רואים את הקולות" [אבן עזרא, ביאור יש"ר].
בסוף דבריהם, השוטרים מתארים את התוצאה ההרסנית: לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ. בתחילת השעבוד, פרעה חשש להרוג את ישראל בגלוי בחרב, שכן הדבר היה נחשב לבגידה פומבית בעם שהוזמן לארץ על ידי המלך הקודם, והוא פחד מתגובת אזרחיו. לכן הוא פעל בדרכי עורמה וסתר, כמו הטלת מסים וציווי חשאי למיילדות. אולם כעת, בעקבות דרישותיהם של משה ואהרן, פרעה קיבל את האמתלה המושלמת: הוא יכול להציג את ישראל כמורדים במלכות, מה שמעניק לו לגיטימציה חוקית להרוג אותם בחרב בגלוי, ללא צורך במרמה [ברכת אשר על התורה].
נוצרת כאן אירוניה מרה: משה ואהרן אמרו לפרעה שישחרר את העם פן ה' יפגע בהם "בדבר או בחרב", אך בפועל, פעולתם היא זו ששמה את חרבו של פרעה על צווארם של ישראל [קאסוטו, ביאור יש"ר].