הפסוק מתאר מפגש מתוח וטעון המתרחש מיד לאחר יציאתם של נציגי ישראל מארמונו של פרעה, שם ספגו אכזבה קשה. הכתוב מציין כי וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן. בחירת המילה וַיִּפְגְּעוּ במקום "ויפגשו" אינה מקרית; היא מעידה על כך שלא מדובר בפגישה ידידותית, אלא בהיתקלות קשה, זועמת ותוקפנית, שנבעה ממרירות ליבם של האנשים על הסבל שהחמיר [קאסוטו, מלבי"ם], או לחלופין, בהליכה מכוונת וישירה אליהם [רש"ר הירש].
קיימת מחלוקת מעניינת בין הפרשנים לגבי זהות האנשים שפגעו במשה ואהרן. הגישה המרכזית, הנשענת על פשט הכתוב והמילים בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה, גורסת כי מדובר בשוטרי בני ישראל שיצאו זה עתה מאת המלך [שפתי חכמים, שטיינזלץ, קאסוטו]. מנגד, פרשנים אחרים טוענים כי שוטרי ישראל היו אנשים כשרים וצדיקים שלא היו מטיחים דברים קשים כאלה. לכן, הם מפרשים שמדובר באנשים אחרים מישראל [מזרחי, גור אריה, משכיל לדוד]. על פי מסורת מדרשית המובאת בקרב חלק מהפרשנים, המילה נִצָּבִים רומזת לדתן ואבירם, שכן מילה זו מזוהה עמם במקומות אחרים בתורה. זיהוי זה נועד, בין היתר, לצמצם את מספר החוטאים בישראל ולתלות את התלונה באנשים המוכרים כבעלי מידות רעות [רש"י, תורה תמימה, ברכת אשר על התורה].
משה ואהרן מתוארים כמי שעומדים נִצָּבִים לִקְרָאתָם. מבחינה תחבירית, הכתוב חסר ויש לקוראו כאילו נכתב "והם היו נצבים" [אבן עזרא]. הם המתינו מחוץ לארמון במטרה לשמוע מהשוטרים את תשובת המלך, בתקווה לבשורות טובות [שד"ל, רש"ר הירש, אלשיך], או שהתכוננו להיכנס בעצמם לראיון נוסף אצל פרעה [קאסוטו]. במקום בשורות טובות, הם ספגו האשמות קשות על כך שהבאישו את ריחם של ישראל בעיני השלטון ונתנו בידי פרעה תירוץ וחרב להרע להם [אלשיך, מלבי"ם].
במבט עמוק יותר, עיתוי המפגש אינו מקרי אלא נובע מהשגחה פרטית מדויקת. ה' זימן את משה ואהרן לעמוד בדיוק שם, ברגע שבו האנשים יצאו שבורים וזועמים, כניסיון שנועד לבחון את כוח הסבל של משה ולבדוק האם יהרהר אחר מידותיו ודרכיו של ה' לנוכח הקושי והתלונות [העמק דבר].