ההכרזה הסופית של פרעה סותמת את הגולל על תקוות ההקלה של העם, ומעמידה את המנהיגות הישירה של העובדים מול מציאות בלתי אפשרית. השוטרים, שקיוו לבטל את הגזירה, מבינים כעת את מלוא חומרת המצב ומטילים את כובד המשקל על ההשלכות ההרסניות של המשך העבודה.
במוקד הפירוש לפסוק עומדת מחלוקת פרשנית סביב כוונת המילה אֹתָם, המגדירה מי הוא זה שנמצא בצרה. הגישה המרכזית בקרב חלק ניכר מהפרשנים היא שהמילה מתייחסת לשוטרים עצמם [אבן עזרא, חזקוני, קאסוטו, ביאור שטיינזלץ, הטור הארוך]. לפי קו חשיבה זה, השוטרים ראו את עצמם במצב רע וחסר מוצא, שכן הם אלו שהוכו בשל אי-העמידה ביעדי הייצור, וכעת נאלצו לשאת באחריות להעביר את הבשורה הקשה לעם. לעומת זאת, גישה אחרת גורסת כי המילה מתייחסת לבני ישראל העובדים [רש"י, שד"ל, בכור שור, ביאור יש"ר, לבוש האורה]. כאשר יצאו השוטרים מארמון פרעה, הם פגשו בהמון העם שהמתין בחוץ בציפייה דרוכה לתוצאות הפגישה, וראו אותם בשפל מצבם [ביאור יש"ר].
הפרשנים מדגישים כי הראייה של השוטרים בְּרָע אינה מצביעה על כך שהם הביטו בעובדים ב"עין רעה" או באכזריות. השוטרים היו אנשים צדיקים שספגו מכות כדי לחוס על אחיהם, והביטוי מתאר את ההכרה העמוקה שלהם בצרה הגדולה ובאסון שפקד את העם בעקבות הכבדת העבודה [רש"י, מזרחי, גור אריה]. עצם העובדה שהשוטרים חשו כי המשימה לומר לעם לֹא תִגְרְעוּ נוגעת בבשרם שלהם, מעידה על כך שהם השתתפו לחלוטין בצרתם של ישראל וראו בה את צרתם האישית [מלבי"ם, העמק דבר]. בנוסף, יש המציעים כי במילה בְּרָע טמון רמז דק לשמו של "רע", האל המצרי הראשי. השוטרים הבינו שהם נתונים לחלוטין בידי עובדי אלילים, או בידיו של פרעה עצמו שנחשב להתגשמותו האנושית של אותו אל [קאסוטו].
הציווי האכזרי מִלִּבְנֵיכֶם מתייחס כפשוטו למכסת הלבנים היומית שהוטלה על העם [שד"ל]. עם זאת, רובד פרשני נוסף חושף משמעות מצמררת למילה זו, המקשרת בין "לבנים" ל"בנים". הגזירה טמנה בחובה איום נורא: אם הפועלים יחסרו מן המניין הנדרש של הלבנים, המצרים ייקחו את ילדיהם וישקעו אותם בתוך חומות הבניין כדי להשלים את החסר [נחל קדומים, פרדס יוסף].
מציאות אכזרית זו, שבה נאלצו השוטרים לשמש ככלי להעברת הגזירה לֵאמֹר לעם כי עליהם להמשיך לספק את אותה כמות עבודה, היא שהובילה בסופו של דבר לשברון הלב ולתלונות המרות שהטיחו השוטרים כלפי משה ואהרן מיד לאחר מכן [העמק דבר, בכור שור].