לאחר שפרעה סירב להכיר בשם המפורש והגיב בקשיות עורף, משה ואהרן משנים את גישתם ופונים אליו בשפה צנועה ומובנת יותר. הם עוברים מלשון ציווי ללשון בקשה, ומציגים את הדברים מנקודת מבט שפרעה יכול לקבל [מלבי"ם, קאסוטו, רש"ר הירש, ברכת אשר, ביאור שטיינזלץ, רבנו בחיי].
במקום להשתמש בשם ה', הם אומרים אֱלֹהֵי הָעִבְרִים. פרעה אמנם לא הכיר את השם המפורש, אך הוא ידע היטב מי הם העברים, והכיר את קורותיהם של אברהם, יצחק, יעקב ויוסף, שנודעו כאנשי מופת שרוח אלוהים בהם [רמב"ן, אבן עזרא, ספורנו, רבנו בחיי, ביאור יש"ר, חזקוני]. בנוסף, בעוד שהשם "ישראל" מרמז על אנשי מעלה, הכינוי "עברים" (אנשים שבאו מעבר לנהר) מדגיש את מעמדם הפחות והמגושם של ההמונים, כדי להבהיר לפרעה שהדרישה לצאת כוללת את כלל העם ולא רק את המנהיגים [רשב"ם, העמק דבר].
הם מוסיפים כי האל הזה נִקְרָא עָלֵינוּ, כלומר התגלה אלינו ופגש אותנו [אבן עזרא, רבנו בחיי, ביאור שטיינזלץ]. השימוש במילה נִקְרָא באות א' במקום באות ה' נועד להציג את ההתגלות האלוהית בלשון פחותה וצנועה יותר, כדי לא להישמע כמתפארים בפני מלך מצרים [הכתב והקבלה, קאסוטו].
הבקשה עצמה היא נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה. מדוע ביקשו לצאת למדבר ולא לזבוח במצרים? משום שהצאן נחשב לאלוהי המצרים, ואם בני ישראל היו זובחים אותו לעיניהם, המצרים היו סוקלים אותם [ריב"א, הדר זקנים, דעת זקנים]. הבקשה לצאת לשלושה ימים בלבד טמנה בחובה מספר מטרות: ראשית, היא נועדה לחשוף את אכזריותו של פרעה, שאינו מוכן להעניק לעבדיו אפילו חופשה קצרה לאחר מאתיים ועשר שנות עבדות, ובכך להצדיק את המכות הקשות שיבואו עליו [חומש קה"ת]. שנית, היציאה הזמנית היא שאפשרה בהמשך לבני ישראל לשאול מהמצרים כלי כסף וזהב, שכן המצרים סברו שהם עתידים לחזור [הטור הארוך, הדר זקנים].
משה ואהרן מזהירים מתוצאות הסירוב: פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב. אזהרה זו משקפת את סוד הקורבנות, המשמשים ככופר המגן מפני פגיעתה של מידת הדין [רמב"ן, רבנו בחיי]. סביב משמעות האזהרה קיימות שלוש גישות מרכזיות בקרב הפרשנים:
הגישה הראשונה מסבירה כי משה ואהרן התכוונו למעשה לומר "פן יפגעך" – כלומר, שהעונש יחול על פרעה עצמו – אך הם שינו את לשונם ואמרו "יפגענו" כדי לחלוק כבוד למלכות [רש"י, רמב"ן, הטור הארוך, ריב"א, רלב"ג].
הגישה השנייה גורסת כי האזהרה אכן כוונה לכולם: אם האל יכעס, המגפה או המלחמה יפגעו לא רק בישראל, אלא גם בפרעה ובכל מצרים כנזק סביבתי, ולכן כדאי לפרעה לאשר את היציאה כדי להגן על עצמו ועל עמו [אבן עזרא, ספורנו, שד"ל, מלבי"ם, רש"ר הירש, ביאור יש"ר, אבן עזרא הקצר].
הגישה השלישית מציגה זאת כטיעון מעשי והגיוני לפרעה: אם לא נצא לעבוד את אלוהינו אנו עלולים למות, ואז תפסיד את כל כוח העבודה שלך לתמיד; עדיף לך לתת לנו לצאת לשלושה ימים ולשוב, מאשר לאבד אותנו לחלוטין [אור החיים, בכור שור, חזקוני, מלבי"ם].
לבסוף, חלק מהפרשנים מעירים כי האיום בעונש כלל לא נאמר על ידי ה', אלא משה ואהרן הוסיפו אותו מדעתם כחלק מניסיון השכנוע [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ], בעוד אחרים סבורים שהסכנה רמוזה כבר בעצם המילה "נקרא", שמשמעותה גם מקרה ופגע [רמב"ן, רבנו בחיי].