תגובתו של פרעה לבקשת משה ואהרן מגיעה לשיאה, והופכת את השעבוד למציאות עונשית, משפילה ובלתי אפשרית. פרעה משתמש בלשון עוקצנית כדי לדחות את בקשתם, ובתגובה לאמירתם המוקדמת "נלכה", הוא מצווה עליהם לְכוּ עִבְדוּ במטרה להבהיר שעליהם ללכת לעבודת הכפייה ולא לזבוח לה' [קאסוטו].
הציווי ללכת ולעבוד טומן בחובו החמרה ניכרת בתנאי ההעסקה מכמה היבטים. ראשית, הציווי מופנה כעת גם אל השוטרים הישראלים, שעד כה רק פיקחו על העבודה וכעת מחויבים בעבודת כפיים בעצמם [אבן עזרא]. שנית, הדרישה לעמוד במכסה ללא חומרי גלם מאלצת אותם לעבוד שעות נוספות, מעבר לזמן העבודה הקבוע והרגיל [מלבי"ם]. מעבר לקושי הפיזי, הפועל עִבְדוּ מבטא מצב שבו האדם משעבד את כל כוחותיו הפיזיים והמוסריים למען מטרותיו של אדוניו, עד כדי התבטלות מוחלטת [רש"ר הירש]. ההשפלה מעמיקה אף יותר, שכן עד כה הועסקו ישראל בבניית ערי מסכנות למלך, עבודה שנשאה עמה כבוד מסוים והגנה. כעת, פרעה מתיר לכל אזרח מצרי פשוט לשעבד אותם לצרכיו הפרטיים, צעד שהפך את חייהם להפקר וסיכן את קיומם [שפתי כהן].
חלקו השני של הפסוק מציג את האכזריות שבדרישת פרעה: וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ. הפרשנים מסכימים כי המילה וְתֹכֶן משמעותה חשבון ומספר הלבנים [רש"י, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. בניגוד למילה "מתכונת" המציינת סכום מספרי ספציפי, המילה תֹכֶן מתייחסת למושג המופשט של עצם החשבון והמכסה, ובכך מדגישה שמסגרת החובה נותרה בעינה בדיוק כפי שהייתה בעבר, ללא כל הקלה [יריעות שלמה, ברכת אשר על התורה]. משפט זה מנוסח מתוך ניגוד אירוני חריף סביב הפועל נ.ת.ן: המצרים לא "יתנו" את חומר הגלם הנדרש, אך ישראל עדיין יחויבו "לתת" את התוצרת המלאה [קאסוטו].