זעקתם של שוטרי ישראל לפני פרעה מציגה טענה הגיונית ונואשת מול שלטון עריץ. השוטרים עומדים מול המלך ומתארים מצב של חוסר צדק משווע: דורשים מהם תפוקה מלאה ללא אספקת חומרי הגלם הבסיסיים, וכאשר המשימה הופכת לבלתי אפשרית – הם אלו שנענשים.
המילה נִתָּן מנוקדת בקמץ, ולכן מציינת פעולה מתמשכת בהווה – התבן אינו ניתן לנו עכשיו [רשב"ם]. מבנה המשפט מדגיש את הניגוד והאבסורד: מצד אחד תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ, ומצד שני וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ [קאסוטו]. תלונתם המרכזית של השוטרים אינה על עצם החובה לעשות לבנים, אלא על כך שהנוגשים דורשים מהם לעמוד בדיוק באותו מניין קצוב כפי שהיה לפני גזרת התבן [רש"י, שפתי חכמים, מזרחי, גור אריה]. התוצאה הישירה של דרישה בלתי אפשרית זו היא וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים – אנחנו, העבדים, סופגים את המכות על לא עוול בכפינו [ספורנו]. בסופו של דבר, סירובו של פרעה לספק את התבן הוא זה שהוביל למפלתו ולטביעתו בים [קיצור בעל הטורים].
סופו של הפסוק, וְחָטָאת עַמֶּךָ, מציג מורכבות לשונית ופרשנית, והפרשנים נחלקו כיצד להבינו.
מבחינה דקדוקית, ישנה מחלוקת האם מדובר בשם עצם או בפועל. מאחר שהמילה וְחָטָאת מנוקדת בקמץ (ולא בפתח), היא אינה בסמיכות אלא מתפקדת כשם עצם עצמאי. לכן, משמעותה היא "דבר זה מביא חטאת על עמך" [רש"י, רשב"ם, דברי דוד]. מנגד, יש הסבורים כי המילה היא פועל בלשון עבר או עתיד (בדומה למילה "וחטאה"), כאשר המילה "עם" באה כאן יוצאת דופן בלשון נקבה [אבן עזרא, שד"ל, רא"ש].
מעבר לשאלה הדקדוקית, מתעוררת השאלה המהותית: מי הוא החוטא וכלפי מי מופנית ההאשמה?
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה למצרים. המצרים והנוגשים, אשר מכים את ישראל לחינם ודורשים דרישות שווא, הם אלו שנושאים בעוון ובאשמה [ספורנו, העמק דבר, בכור שור].
עם זאת, קיימת גישה הרואה בביטוי זה רמז דיפלומטי מתוחכם. השוטרים רצו למעשה להטיח בפרעה: "אתה הוא החוטא!", אך מפני כבוד המלכות ופחד מהמלך, הם השתמשו בלשון נקייה וכינוי עקיף, ותלו את האשמה בעמו [אבן עזרא, רלב"ג, הטור הארוך]. ייתכן אף שהצורה הלשונית החריגה של המילה רומזת לכך שהשוטרים התחילו לומר בטעות "וחטאת אתה", אך באמצע המילה נרתעו והוסיפו מיד את המילה "עמך" כדי לתקן את דבריהם [קאסוטו].
גישה שונה מפרשת את המילה "חטאת" מלשון חסרון. לפי פירוש זה, השוטרים מזהירים את פרעה כי גזרתו לא תועיל לו כלל, שכן החיסרון בייצור הלבנים ייפול בסופו של דבר על עמו שלו ועל המפעלים שלו [גור אריה, ביאור שטיינזלץ].
לבסוף, יש המפרשים שה"עם" המוזכר כאן הם בני ישראל עצמם, המציגים את עצמם כעמו של פרעה. טענתם היא חברתית: כאשר השלטון מונע מאנשים את היכולת להתפרנס ולעבוד באופן תקין, הוא דוחק אותם בעל כורחם לעסוק בדרכים לא כשרות כדי להאכיל את ילדיהם הרעבים, ובכך הגזרה גורמת לעם לחטוא [פרדס יוסף, ברכת אשר].