שמות, פרק ה׳, פסוק ט״ז

שוטרי ישראל מציגים בפני פרעה מצב חסר היגיון וצדק, שבו תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ בהווה, אך מנגד וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ באותה מכסה קבועה כבעבר. כתוצאה מדרישה בלתי אפשרית זו, וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים על לא עוול בכפם. השוטרים חותמים את טענתם במילים וְחָטָאת עַמֶּךָ, וקובעים כי האשמה על ההלקאות מוטלת על העם המצרי, אף שייתכן כי מתוך פחד מהמלך בחרו בלשון עקיפה כדי להטיח את האשמה בפרעה עצמו. לחלופין, ביטוי זה משמש כאזהרה על חיסרון ונזק שייגרמו למפעלים המצריים, או כטענה חברתית לפיה הגזרה הקשה דוחקת את בני ישראל לחטוא בעל כורחם רק כדי לשרוד ולהתפרנס.