בתגובה לבקשת משה ואהרן לצאת למדבר, פרעה בוחר שלא להסתפק בסירוב, אלא מגביר את השעבוד באמצעות גזירה כלכלית ופסיכולוגית מחושבת. הוא גוזר על בני ישראל לאסוף את התבן בעצמם, אך דורש מהם להמשיך ולייצר את אותה כמות לבנים בדיוק.
הפרשנים מסכימים כי המילה מַתְכֹּנֶת מבטאת מידה מדויקת, סכום מוגדר וחשבון מצומצם של לבנים (רש"י, אבן עזרא, שד"ל ואחרים). אין מדובר רק בדרישה כללית, אלא בגזירה אכזרית במיוחד. פרעה לא דרש מכסה לאומית כוללת, שאילו עשה כן, היו בני ישראל יכולים לחלק את העבודה ביניהם, כך שחלק ילקטו תבן וחלק ייצרו לבנים. דרישתו הייתה שכל אדם ואדם ימשיך להפיק את אותה מכסה יומית אישית שהפיק עד כה, מה שהפך את המשימה לבלתי אפשרית (רש"ר הירש).
גישה מקורית למילים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם מציג המלבי"ם. לדעתו, פרעה מתייחס באופן ספציפי ליומיים האחרונים. בימים אלו, שבהם בני ישראל היו עסוקים בצעקות ובבקשות לצאת לזבוח, הם ממילא בטלו ממלאכתם וייצרו פחות לבנים. פרעה, בציניות, קובע את המכסה המופחתת הזו כחוק קבוע, אך מאלץ אותם מעתה גם לקושש תבן, בטענה שאין בכך עוול אלא רק מניעת בטלה.
ההצדקה שנותן פרעה לגזירתו היא כִּי נִרְפִּים הֵם. המלאכה רפויה בידם, והם נחשבים בעיניו כעצלים המחפשים תואנה לבטלה (רש"י, העמק דבר, ביאור יש"ר). זהו הנימוק השטחי והאכזרי השגור בפיהם של משעבדים לאורך ההיסטוריה: אם לעבדים יש פנאי לחשוב על חופש או על עבודה רוחנית במקום להסתפק בעבודתם, סימן שהם אינם עובדים קשה מספיק (קאסוטו, בכור שור). פרעה, שאינו מכיר את ה׳ ומעולם לא ראה את העברים עוסקים בפולחן זה, מתייחס לבקשתם כאל דברי הבל של עבדים עצלים (ביאור שטיינזלץ). מסיבה זו, משה ואהרן משתמשים בביטוי הכללי לֵאלֹהֵינוּ ולא בשם ה׳ המפורש, שכן הם מדברים אל מלך עובד אלילים שאינו מכיר אלא תפיסות אלוהות כלליות (העמק דבר).
מבחינה פסיכולוגית, ייתכן שבני ישראל הרגישו שה׳ כבר התחיל להיטיב עמם ולהקל מעליהם את השעבוד, ולכן רצו ללכת להקריב קורבן תודה. פרעה מזהה את התקווה הזו ומכביד את העבודה בכוונה, כדי לשבור את רוחם ולהוכיח להם ששום הקלה לא תבוא. לחלופין, פרעה חושד שבני ישראל מתכננים לצאת לכמה ימים, ומבטיחים להשלים את החסר כשיחזרו באמצעות מאמץ מוגבר. לכן הוא דורש מהם לעמוד במכסה המלאה כבר עכשיו, יחד עם איסוף התבן, כדי להוכיח להם שהם לא יוכלו להשלים פערים (אור החיים).