תגובתו של פרעה לדרישתם של משה ואהרן היא תגובה אופיינית למלך גאה ותקיף, מנהיג פוליטי ממולח, אשר על פי המסורת המצרית נחשב לאל בעצמו. תשובתו משלבת התנשאות שלטונית עם כפירה דתית, והיא מפרקת את דרישתם לשני חלקים: דחיית השולח ודחיית השליחות [מלבי"ם, קאסוטו].
כאשר פרעה שואל מִי ה' ומצהיר לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה', הפרשנים נחלקים בהבנת כוונתו. גישה אחת מסבירה כי מדובר בחוסר היכרות טכני. פרעה הכיר את מושג האלוהות הכללי, אך לא הכיר את שמו המפורש של ה' [אבן עזרא, נתינה לגר]. הוא חיפש ברשימותיו, שבהן היו מתועדים כל אלוהי האומות והאזורים השונים בעולם, ולא מצא אל בשם זה שיש לו שליטה מוכרת. בנוסף, הוא טען שאל זה מעולם לא התגלה אליו ישירות כפי שהתגלו אלים אחרים למלכים זרים, ולכן אינו מכיר בו [רבנו בחיי].
לעומת זאת, פרשנים אחרים רואים בדבריו כפירה פילוסופית עמוקה. לפי גישה זו, פרעה כפר בעצם קיומו של בורא לעולם, ביכולתו ובהשגחתו [ספורנו, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר]. על פי התבוננות נוספת, פרעה האמין באלוהים ככוח טבעי ומוגבל, שלפיו החזק שולט בחלש, ולכן זה אך טבעי שהמצרים ישעבדו את ישראל. הוא סירב להכיר באל הפועל מעל חוקי הטבע, שדורש לשחרר עבדים מטעמי צדק ומוסר [חומש קה"ת].
בהתייחסו לעצם הדרישה, פרעה טוען אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל. טענתו היא פוליטית ורכושנית: בני ישראל הם עבדים החיים בארצו, ואין שום הצדקה שיוותר עליהם בעבור אל שאינו מכיר [רשב"ם, רש"ר הירש, בכור שור]. יתרה מכך, פרעה מדגיש את גודל הבקשה. גם אם היה מדובר באל מוכר, שחרור של אומה שלמה של עבדים הוא צעד כה דרמטי, שאין שום סיבה שיסכים לו, לא כגזירה שלטונית המונחתת עליו ולא כטובה אישית [אור החיים, העמק דבר, אלשיך]. גאוותו העיוורת מנעה ממנו אפילו לחקור את משה ואהרן כדי להבין אם מדובר בשחרור מוחלט או רק ביציאה זמנית לשלושה ימים [רלב"ג, העמק דבר].
לסיום דבריו הוא פוסק: וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ. כלומר, גם אם תצליחו להוכיח לי שאל זה אכן קיים ושהוא אדון הכל, עדיין לא אכנע לו ולא אשחרר את העם [ספורנו, הכתב והקבלה, אלשיך].
הפרשנים מציינים כי תשובתו היהירה של פרעה חרצה את דינו. מכיוון שהוא העז לחרף ולזלזל בה' בעצמו, ה' נפרע ממנו באופן אישי ולא על ידי שליח [תורה תמימה]. יתרה מזאת, כל מכות מצרים נועדו לענות בדיוק על הכפירות שהציג בפסוק זה. המכות נחתו עליו בשלבים, סדרה אחר סדרה, עד שאילצו אותו להודות בקיום ה', בהשגחתו ובכוחו, ולחזור בו מכל טענותיו [ביאור יש"ר]. ולבסוף, למרות הצהרתו הנחרצת שלא ישלח את העם, המציאות התהפכה עליו לחלוטין, והוא זה שנאלץ לאחוז בידם ולגרש אותם ממצרים [הדר זקנים].