תארו לעצמכם שניסיתם לעזור לחבר בבעיה, אבל בגלל מה שעשיתם המצב שלו רק נהיה קשה יותר. איך הייתם מרגישים? זה בדיוק מה שקרה למשה. הוא התגבר על החששות שלו, הלך לפרעה כדי לבקש שישחרר את בני ישראל, אבל במקום שהמצב ישתפר, פרעה רק הקשה עליהם יותר. משה מרגיש כאב גדול ופונה אל ה׳ בטענה אמיצה.
הוא אומר וּמֵאָז בָּאתִי, כלומר, מהרגע שהתחלתי לדבר עם פרעה, המלך רק הֵרַע לעם. הוא הוסיף עוד סבל על העבודה הקשה שכבר הייתה להם ממילא. אולי תשאלו, הרי ה׳ כבר אמר למשה מראש שפרעה יסרב, אז למה משה מופתע? משה באמת לא ציפה שהם ישוחררו מיד, אבל הוא קיווה שעצם הדיבורים יגרמו לעבודה להיות קצת יותר קלה. במקום זאת, הכל רק החמיר. לכן הוא טוען וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ, כי ה׳ לא מנע את הגזירות החדשות של פרעה ולא עצר את ההחמרה בתנאים.
בנוסף, משה מזכיר שהוא בא לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ. הוא מסביר שהכעס של פרעה הגיע דווקא בגלל שמשה דיבר בשם ה׳. משה מבקש מה׳ להתערב מהר ולהציל את העם, לא רק כדי לעזור להם, אלא גם כדי להגן על כבודו של ה׳ מול מלך מצרים שמזלזל בו, וכדי שהעם לא יתייאש וימשיך להאמין.