ציווי ה' למשה להתייצב מול השליט המצרי ולדרוש את שחרור העם טומן בחובו דקויות רבות, המאירות את אופי השליחות, את היחס למלכות ואת הקשיים שעמדו בפני משה.
המילה בֹּא מתפרשת בכמה אופנים. יש המסבירים כי הכוונה היא להיכנס אל תוך ארמון המלך [אבן עזרא, ביאור יש"ר], או לגשת אל פרעה פעם נוספת [ביאור שטיינזלץ]. פרשנות אחרת רואה במילה זו הבטחה לליווי אלוהי; ה' אומר למשה "בוא עמי" והיכנס לעיר. זאת בניגוד למקרים שבהם המפגש נערך מחוץ לעיר, כגון על שפת היאור, שם משתמש הכתוב במילה "לך" [חזקוני].
הציווי דַבֵּר מופנה למשה אישית. נדרש ממנו לדבר אל פרעה בעצמו, ללא תיווכו של אהרן [העמק דבר, רלב"ג]. ה' מסר למשה את התוכן הכללי של הדברים, אך השאיר לו את מלאכת ניסוח וסידור הטענות. דרישה זו היא שעוררה את החשש הכבד אצל משה וגרמה לו לטעון מיד לאחר מכן שהוא "ערל שפתיים". משה חשש שאין לו את היכולת הרטורית לסדר את הדברים כראוי בפני מלך [בעלי ברית אברם], וכן ששערי הדיבור ננעלו בפניו מבחינה פיזית [רלב"ג].
הכתוב מקפיד לכנות את פרעה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם. תואר זה נועד לחלוק לו כבוד מלכים. אף על פי שפרעה ביזה את ה' בעבר, הוא התייחס למשה ואהרן בכבוד מסוים כשדיבר אליהם, וה' מקפיד לכבד את מי שמכבד את שליחיו [שפתי כהן].
הדרישה היא שפרעה וִֽישַׁלַּ֥ח את העם מֵאַרְצֽוֹ. השימוש במילה "מארצו" אינו מקרי; בעקבות פעולותיו של יוסף בעבר, כל אדמת מצרים הייתה קניינו הפרטי של פרעה, ולכן רק בסמכותו החוקית כריבון לגרש אנשים מרשותו [קונטרס חיבה יתירה]. משום כך, לא די בכך שישראל יצאו מעצמם, אלא נדרש שפרעה, בהיותו המלך, ישלח אותם באופן פעיל ויורה להם לצאת, ובכך יעניק להם שחרור גמור מתוקף סמכותו [פרדס יוסף].