בשורת הגאולה הראשונה נטעה בעם ישראל תקווה גדולה, אך ההחמרה הפתאומית בתנאי השעבוד ריסקה את רוחם. במפגש זה, המציאות המרה טופחת על פניהם, והם מגיעים לנקודת שבירה פסיכולוגית ופיזית שמונעת מהם להכיל את הבטחותיו של משה.
כאשר וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, הוא מעביר את דברי ה' בדיוק כפי שנאמרו לו, ישירות אל העם וללא תיווכו של אהרן [כלי יקר, רלב"ג]. אולם, התגובה היא שוְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה. רוב הפרשנים מסכימים כי חוסר ההקשבה אינו נובע מכפירה או מחוסר אמונה בסיסי, שהרי העם כבר האמין למשה בתחילה. חוסר השמיעה כאן משמעותו חוסר יכולת לקבל דברי ניחומים. העם היה שקוע בייאוש כה עמוק, עד שאיבד את התקווה שניתן כלל להיגאל ממצב כה חמור [רמב"ן, רש"י, רבנו בחיי, שפתי חכמים, ביאור יש"ר].
גישה נוספת מסבירה שהם פשוט פחדו. איומי פרעה והאזהרה שלו שלא לשעות לדברי השקר של משה הטילו עליהם אימה, והם חששו לנסות לצאת ללא רשותו המפורשת של המלך [כלי יקר, חזקוני]. מנגד, יש הסבורים כי סירובם נבע מקושי להתנתק מהעבודה הזרה שהיו שקועים בה במצרים [הדר זקנים, קצור בעל הטורים], או משום שהיו ממוקדים אך ורק ברצון להקלה מיידית בסבלם, ולא היו מסוגלים להכיל חזון רוחני רחב על עתידם בארץ מובטחת [קונטרס חיבה יתירה].
הכתוב מפרט שתי סיבות נפרדות אך משלימות למצבם: מִקֹּצֶר רוּחַ וכן וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.
הביטוי מִקֹּצֶר רוּחַ מתואר על ידי הפרשנים כקוצר נשימה פיזי ממש. מתוך חרדה, מועקה ובהלה, נשימתם הייתה קצרה, והם לא היו מסוגלים להאריך בנשימה, להקשיב לנאומים ארוכים או אפילו לנסח תשובה למשה [רש"י, שד"ל, העמק דבר]. מבחינה נפשית, קוצר הרוח מבטא חוסר סבלנות, דיכאון עמוק ואכזבה מרה ממושכות הגלות. התקווה שהתעוררה בהם ומיד נכזבה יצרה משבר פסיכולוגי שהיה קשה מנשוא [אבן עזרא, רשב"ם, אור החיים, קאסוטו, רש"ר הירש]. יש המוסיפים כי קוצר הרוח נבע גם מחיסרון רוחני ומחוסר שלמות בביטחון בה', שכן התורה והאמונה מרחיבות את ליבו של האדם [ספורנו, אור החיים].
לצד המועקה הנפשית, עמדה המציאות של וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. העייפות הפיזית והכאב שאבו את כל כוחותיהם. הנוגשים המצרים דחקו בהם ללא הרף, ולא הותירו להם רגע אחד של פנאי כדי לעצור, לחשוב או להתבונן בדברי משה [רמב"ן, ספורנו, העמק דבר]. שילוב שני הגורמים הללו יחד הוא שהכריע אותם: אדם יכול אולי להתמודד עם מועקה נפשית בלבד, או עם עבודה מפרכת כשהוא שלו בנפשו, אך כשהגוף קורס תחת המשא והנפש מרוסקת מהאכזבה – היכולת להקשיב לבשורות טובות נעלמת לחלוטין [מלבי"ם, גור אריה].
מתוך הבנה עמוקה למצבם, ה' אינו כועס על ישראל. בעוד שמשה פירש את חוסר ההקשבה כחוסר רצון להיגאל, והשתמש בכך כטענה מול ה' ("איך ישמעני פרעה"), ה' ידע שהסירוב נובע אך ורק מהסבל הפיזי והנפשי ולא ממרדנות [כלי יקר, צאינה וראינה].
עם זאת, הפרשנים מציינים כי ברובד העמוק של הפסוקים מסתתרת גם תוכחה למשה עצמו. ה' מזכיר למשה את האבות, שחוו קשיים ועיכובים בקיום ההבטחות האלוהיות, אך קיבלו זאת באמונה תמימה ולא הרהרו אחר מידותיו, בניגוד למשה שהטיח "למה הרעותה". מורכבות זו של הכתוב מומחשת באמצעות המשל ולפיו דברי התורה נמשלים לפטיש המכה בסלע – כשם שההכאה מתיזה ניצוצות רבים של אש, כך הפסוק מכיל בו זמנית את הפשט הברור של סבל העם, יחד עם רבדים עמוקים של ביקורת על מנהיגות ואמונה [רש"י, מזרחי, גור אריה, משכיל לדוד, דברי דוד].